לפני שנה בערך, כמעט כל היום הייתי עצובה, סוג של דיכאון כזה, מלווה בפרצי בכי לא נשלטים.  כמובן המצב של בעלי לא תרם לכך והוסיף הרבה לכאב ולקושי שלי. בחסד אלוקים, בעקבות התהליך שאני עוברת ובמקביל התהליך שבעלי עובר, זה הולך ומשתפר. אבל למרות השיפור עדיין יש לי עליות וירידות, ומידי פעם יש לי קשיים,

לצד הרבה שיתופים של החלמה ותקווה גדולה, לצד סיפורים על בעלים שמצאו פיתרון ונשים שחייהן נבנו מחדש, יש גם סיפורים אחרים של קושי וכאב, של כאלו שעדיין סובלים בעצמם, וממשיכים לגרום סבל לא יתואר לנשותיהם. כאשר הבעל לא רוצה להפסיק או שהוא רוצה ולא מסוגל, מה על אשתו לעשות? יש שהחליטו להתגרש וזאת זכותן המלאה,

חברות יקרות, אני מרגישה צורך לשתף אותכן בחוויה עצומה שחויתי בזמן הדלקת נרות. בעלי עומד ומברך את הברכות. אני עומדת לידו מחזיקה את התינוק בזרועותי והילדים מסביב. בעלי מתחיל "שעשה ניסים לאבותינו" ואני נמצאת במקום אחר, אני מוצפת רגשות.  אלוקים, אבא יקר שלי, איזה ניסים עשית לי! למה מגיע לי כל הטוב הזה?  בשנה שעברה מי

מאת: עירית לוי "…כמו אבן כבדה, מונחת על אוצר, כדי להזיז אותה, אשיר לה מנגינה שקטה, ואחכה…". (אביתר בנאי בשיר 'אב הרחמן') אנו חיים בתוך תפיסת עולם שמעודדת משמעת עצמית. תפיסה לפיה על מנת לשנות משהו שקשה לנו לשנות, על מנת לנוע קדימה – אנחנו צריכים להפעיל כוח. לסמן מטרה, לגייס כוחות, ויאללה להסתער. להתאמץ, להשתדל, להתגבר על

היום עבורי הוא ראש השנה. מדוע? בדיוק לפני שנה בעלי סיפר לי על התמכרותו ובכך החריב עלי את עולמי. ניסיתי להבין, ללכת בעקבות דרכו החדשה. אך לצערי גיליתי שזה לא בשבילי וליבי לא נפתח. אבל ראיתי (בהתיעצות עם רבנים כמובן), כי עליי לנסות לשמור על שפיות בביתי.  היה זה תהליך קשה. כמה פעמים בעלי נשאר לישון

לפני כמה ימים לקחתי את הילד שלי לחוג שחייה. היה כלנו כיף ביחד אסירות תודה על כך. נהנינו מעצם ההליכה באוויר הסתווי, המתיקות הילדותית המשוחררת, הזמן המשותף ביחד גרם לי סיפוק. אבל הכי מיוחד בעיני היה לחוות את הילד שלי הולך בהתלהבות למשהו שהוא אוהב ולחוש איך הוא נהנה מכל רגע.  עם יד על הלב

הרבה חברות נכנסות לפורום כדי לקבל תמיכה, הרבה חברות מגיעות לקבוצות תמיכה כדי לקבל תמיכה, ופתאום הם נתקלות באמירות כמו "זה שלו", "אל תתערבי לו", "את לא יכולה לשנות אותו", "זאת המחלה שלו תתמקדי בך", "תעשי את דרך", "תשתני את ואז הוא ישתנה". ואז אני מקבלת המון שאלות כמו: "מה זה קשור אלי? אני לא

לאחרונה שואלות אותי הרבה חברות: מה כדאי לדעת? האם לחקור את הבן זוג? האם לקחת אותו למכונת אמת? אם אני אדע שעבר את הגבול – אתגרש ממנו. יש חברות שרוצות לדעת מתי הבן זוג נפל והשתמש, יש כאלה שרוצות לדעת לפרטי פרטים על כל השימוש, ובכן מה נכון? אין כאן תשובה מוחצת, אבל אוכל לתת

אני רוצה לשתף אתכן בנושא שהעסיק אותי: משבר בחיים. כן משברים הם גם חלק מהחיים, אצלנו, אצל בן הזוג, וגם עם הילדים… בתקופה האחרונה גם אני חויתי אחד כזה. בן זוגי היקר עמד בפרשת דרכים לגבי עבודתו, עומס של עבודה בשתי משרות, לימודים לתואר והרבה אי בהירות… וגם אני ב"ה במסע התפתחות בעבודה, עומס, פרויקטים

לפני שבע שנים מצאתי פתרון לבדידות שלי. לפני שבע שנים גליתי שאני כבר לא לבד. לפני שבע שנים הבנתי שאני לא האישה היחידה שלבעלה יש בעיה עם מין, והבנתי שאולי אני גם לא "אשמה" בזה שבעלי נופל, אני גם לא "דפוקה" שהתחתנתי עם מכור.. לפני שבע שנים הגעתי לחדרים של קבוצות הצעדים (אס-אנון). הגעתי בשביל

השלב הראשון במשחק התחיל בפעם הראשונה שפתחתי את העיניים. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריכה לשחק במשחק. עוד לא הכרתי את הכללים, את הדמויות, את הכלים לנצח. הייתי חסרת אונים לחלוטין. יוצר המשחק לוקח את השלב הזה בחשבון, והוא דאג שיהיה מי שידאג ללמד אותי איך לשרוד. השלב השני במשחק התחיל כשהייתי יותר גדולה, כבר

בתור אשת מכור תמיד שנאתי את החגים. ידעתי שבחגים בעלי נמצא הרבה בבית, אבל הרגשתי שהוא לא רוצה להיות בבית. הרגשתי שהוא מנותק, שקשה לו הנוכחות של כל המשפחה, הרגשתי שהוא כל הזמן מנסה לברוח, הרגשתי שממש לא טוב לו, ואם לא טוב לו… אז לא טוב לי… כל הזמן נסיתי לפצות אותו, כל הזמן

כבר יותר משנה אני בחסדי ה' בתהליך שנקרא החלמה מצליחה יותר ויותר להרגיש מאירה כאחלמה זה מצריך מממני קודם כל השלמה מודה שבמשך התקופה קיבלתי בכוח הקל עוצמה אחרי תקופה ארוכה שבה חייתי בסוג של עורמה עד שהבנתי שבעצם ראיתי חלק מתמונה שצולמה היה קשה לעכל שתמונת חיי לא מושלמה לגלות את חסרונותיי הייתי המומה

אבא יקר, במשך זמן רב נשאתי בתוכי רגשות של בושה מרעילה ופחד משתק. מקורם של הרגשות האלה היה בקשר שלי אתך. מערכת היחסים בין אבא לבת שהייתה אמורה להיות מלאת אהבה ואמון, הפכה לריק ממשי שגבר על נוכחותך הפיזית. בגיל 31, הרגשתי מרוקנת וחסרת חיים. למרות שחיי עם בעל ושני ילדים בריאים היו נינוחים באופן

חברות רבות שואלות אותי כל הזמן: למה אני צריכה לקבל עזרה? למה כל זה קשור אלי? למה אני צריכה ללכת לקבוצות? למה אני צריכה להכניס את 12 הצעדים בחיים שלי? זאת הרי המחלה שלו – לא שלי! את צודקת. זאת המחלה שלו, אבל כל מי שחי עם מכור או בן אדם שחי חיים כפולים, נפגע

הרבה נשים שחוו חוסר אמון בבעל וחיו עם בן זוג שמנהל חיים כפולים, עסוקות – אפילו בלא רצונן – כל הזמן להתמקד בבן זוג, במה שהוא עושה. אני זוכרת שאני הייתי עסוקה כל כך בלחשוב מה בעלי עושה? איפה הוא? עם מי הוא מדבר? על מה הוא מסתכל? עד שלא היה לי פנאי בכלל לחשוב