כשהגעתי בראשית דרכי לתכנית, הייתי במרכז גמילה ששם היתה קבוצה טיפולית של נשות מכורים, ועליה היה אחראי מטפל, שהיה בעצמו מכור בהחלמה שקיבל הסמכה. זו לא היתה קבוצה כמו קבוצות אס אנון (נשות הסקסוהוליסטים) אורגינלית לפי המסורות. נשים שהגיעו לשם כולל אני-רק בכו מתיסכול וכאב. המטפל הזדהה איתן, ואחרי כמה קבוצות שבהן תירגלנו כיצד להיות 'חסרות

בשאלות הבאות תוכלי להתבונן על חייך באופן מעמיק יותר. קחי לעצמך כמה רגעים של שקט, את יכולה לשבת, ופשוט להתבונן ולהרהר בדברים. מומלץ יותר לשבת עם דף ועט, לרשום ולתעד את המחשבות החולפות בראשך, כתיבה אינטואיטיבית בלי לתכנן או לסגנן את הכתוב. זה יכול להיות אפילו רק מילים ללא קשר אחת לשניה, תני ליד שלך

להרפות – אין משמעו לא להרגיש אכפתיות, אלא להיות ערה לכך שאין ביכולתי לטפל בזולת. להרפות – אין משמעו לחתוך ולנתק קשר, אלא להבין שאין ביכולתי לשלוט במישהו אחר ולהיות מודע לכך. להרפות – אין משמעו ללמד יכולת, אלא לאפשר למידה מתוך תוצאות טבעיות. להרפות – משמעו להודות בחוסר אונים, ולהבין שהתוצאה אינה בידי. להרפות

חברה חדשה שואלת בפורום: קצת לא ברור לי הנושא של אהבה לעצמי בתוכנית.  מד אחד מדברים הרבה על אהבה וקבלה עצמית, ומצד שני כל הזמן מחפשים פגמי אופי. איך אני יאהב את עצמי כשאני "חולה" ו"פגומה"? בעבר דווקא מאוד אהבתי את עצמי. הייתי מעריכה ומחזיקה את עצמי ואת היכולות שלי. בזמן האחרון אני הרבה פחות…

חברה חדשה שואלת בפורום: אני לא כל כך מבינה את הנושא. אם הוא עשה את מה שעשה אז שיילך לכל הרוחות, או שלא. החלטה שלי/שלנו. למה אני צריכה עכשיו לרוץ למפגשים ולטלפונים? לחשוף את עצמי? להתמודד עם כל הבושה שבדבר?   חברה ותיקה עונה: המצב הזה באמת מבלבל. אני גם חשבתי שאם אתן את עצמי

חברה חדשה כותבת בפורום: שלום לכן! אני חדשה בפורום ויש שתי שאלות שמציקות לי ואשמח לעזרת נסיונכן:  1. איך מתמודדים עם הקנאה שבעלי נהנה מתמונות של נשים אחרות?  2. איך בונים אמון מחדש? תודה רבה, אשמח לעזרתכן. חברה ותיקה מגיבה: ברוכה הבאה! אני מאוד מזדהה עם השאלה שלך. אצלי החשיפה לכל התכנית התחילה בערב תמים

כשהתחתנתי הייתי צמאה לאהבה, לתמיכה, לשותפות. החלומות היו באמת נפלאים… ונשארו בגדר החלום. היו לנו רגעים יפים ותקופות יפות. ואכן הייתה בינינו אהבה, אבל החיים הזוגיים היו מאוד קשים. הרבה כעס, עצבים, חוסר הבנה והכלה, חוסר סבלנות. היה לי פנטזיה כזו בה אני אורזת מזוודה ובורחת מהכול. מבעלי, מהילדים, מכל ההתמודדויות האלו של החיים. בורחת

לפניכן המסר הזוגי בכנס של שמור עינך. דברנו לסירוגין, בעלי ואני. אני: שמי… ואני אשת מכור. אני מתפללת יחד עם בעלי שהדברים שנדבר היום יביאו לכם תועלת. שהניסיון שלנו יאיר לכם את הדרך ומזמינה את ה' שיהיה עכשיו איתנו. אתם מוזמנים להצטרף אלי לתפילת השלווה: א'לי.. בגיל 23 הייתי אשת איש מאוד שמחה וחיונית עם

אבל למה אני לא מספיקה לו? אני לא מספיק יפה? אבל כל החיים שלי גברים הסתכלו עליי ברחוב, איך זה יכול להיות שהוא רוצה את כולן חוץ ממני? אלו מחשבות שרצות לי שנה פלוס בראש. "זה לא אישי..", "זה לא קשור אלייך…", "זה לא עניין של יפה או לא", "זו מחלה, והיא שלו ורק שלו…".

השבוע צף בי הרבה כאב. חשבתי שאחרי 6 וחצי שנים בתוכנית, אחרי שעשיתי את הצעדים כמה פעמים אני כבר במקום בטוח וכבר לא אצטרך להתמודד עם הכאב של ההתמכרות. אבל טעיתי… השבוע הבית כנסת שלנו עבר למשכנו החדש הלכתי כמובן לחגוג עם הילדים שלי. כל המבוגרים הוזמנו לסעודה אחרי הריקודים אבל בעלי לא נכח כי

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד דאגתי לכולם. דאגתי שאמא שלי לא תהיה מידי עייפה, תמיד לקחתי על עצמי את העול של הבית, דאגתי שאבא שלי לא יכעס ודאגתי תמיד לרצות אותו. תמיד היה חשוב לי לרצות את כולם ולכן דאגתי שיהיה לכולם טוב, חוץ ממני כמובן. בפנים הייתי בודדה, קרבן, מסכנה, אבל לא שיתפתי

שלום חברות, מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד דאגתי לכולם. דאגתי שאמא שלי לא תהיה מידי עייפה, תמיד לקחתי על עצמי את העול של הבית, דאגתי שאבא שלי לא יכעס ודאגתי תמיד לרצות אותו. תמיד היה חשוב לי לרצות את כולם ולכן דאגתי שיהיה לכולם טוב, חוץ ממני כמובן. בפנים הייתי בודדה, קרבן, מסכנה, אבל

חברה כותבת בפורום: שלום, אני יש אמונה ואני אישה של מכור. גם אני מכורה. לרחמים עצמיים, להלקאה עצמית ולדמעות שלי. אני מתגעגעת לעבר, מפחדת מהעתיד ומשתדלת כמה שיותר לברוח מההווה. המילה השגורה על לשוני היא "אין לי כח". החלום הגדול שלי הוא לא לשנות את ההווה, אלא להתחרט על העבר ולמחוק ה-כ-ל! יש לי נטייה

חברה ותיקה משתפת בפורום: ביום שישי חמותי החליטה לקיים מפגש משפחתי ביום רביעי לזכות גיסתי שחלתה במחלה. יש לציין שכולנו גרים מצפון הארץ עד לדרום ועל כן המפגש נקבע להיות במרכז- אצל אחת הגיסות. בימי רביעי, יש אצלינו קבוצת צעדים שהתחילה לא מזמן, וזה ממש עיצבן אותי שחמותי לא שאלה אף גיסה לגבי איזה יום

חברה משתפת בפורום: זהו. נשברתי. אחרי יומיים של דיכאון התפוצצתי. הקש היה ביום שישי. כשנשבר לנו המנעול של הדלת. בעלי החליט "לחסוך". שניה אחרי שקנה לעצמו את הפלאפון החדש ביותר שיצא בשוק. במה חוסכים? במנעול. התוצאה: בצורה חובבנית יש לנו מנעול חובבני עם רווח בינו לבין שאר הדלת. מה עושה העזר כנגדו? בוכה בוכה בוכה.

חברה ותיקה כותבת לחברה חדשה בפורום: ברוכה הבאה אחות יקרה. כל כך כואב לי לקרוא את מה שכתבת. הבילבול, אוהבת מצד אחד ושבורה מצד שני, כל השאלות שלך, כל החיים איתו ואיך זה יכול להיות נורמלי ואוהב אבל הוא גם חולה ואיך זה עובד ביחד… אני כל כך כל כך מזדהה עם כל סערת הרגשות הזאת!