גילית שבעלך צופה בחומר פורנוגרפי. לרוב רגע זה מלווה בתחושה של רעידת אדמה. תחושה של בגידה, של אמון שנשבר. חרדות צפות, הדימוי העצמי מתערער וכו'.
הרגשות גועשים ומסעירים, ולרוב נלווית לכך תחושה של בדידות גדולה. למי אספר? עם מי אתייעץ? בפני מי אשפוך את רגשותיי? מה הם יחשבו על בעלי ועל משפחתי אם ידעו?
הבדידות יכולה להביא אותי להטיל ספק ברגשותיי – האם נכון להרגיש כמו שאני מרגישה? האם רגשותיי נורמליים? כיצד מרגישות נשים אחרות ברגע זה?
בשלב הראשון אפשרי לעצמך לתת מקום לרגשותייך.
זכרי דבר אחד חשוב: אין נכון ולא נכון ברגשות! כדי שרגשות לא יציפו אותנו אנו חייבות לתת להם מקום ולא להתנגד להם. מה שאת מרגישה הוא נכון. קבלי את רגשותייך ללא תנאי ובלי שיפוט. תני להם מקום מקום באמצעות כתיבה או שיחה עם הבעל.
זה הזמן להפנות את בעלך לעזרה (פרטים בסוף החוברת).
במקביל, חשבי עם עצמך: למה אני זקוקה עכשיו? נשים שונות זקוקות לדברים שונים ברגעים אלו. אין כללים מה "נכון" לעשות, פשוט הקשיבי לעצמך.
דבר אחד חשוב: אל תקבלי החלטות הרות גורל כמו להיפרד מבן הזוג לפני פנייה לעזרה! תני הזדמנות, בשבילו ובשבילכם. זוגות רבים השתקמו והתעצמו, תני גם לכם הזדמנות!
אתי אנקרי / "אהבה גדולה"
רגע הגילוי שבעלי מכור. האדמה רעדה מתחת לרגליי. תחושת נבגדות, זרות, כעס, עליו ועל כל העולם ששותק.
אבא שבשמים, למה זה מגיע לי? מה חטאתי? מה פשעתי? למה לא מגיע לי בעל טוב שאני לו האחת והיחידה? והשקרים, והאמון שנשבר, התמימות שנעלמה. נדמה כאילו שום דבר לא ישוב להיות כשהיה. לא אקבל בחזרה את שנלקח ממני.
והיום, אנו עמוק בתוך ההחלמה. אני מביטה לאחור על אותו הרגע. כמה קטנה וחלשה הרגשתי. אתה וכל העולם גדולים עליי.
לו רק ידעתי כמה אור מחכה לי. לו רק ידעתי שכל הכאב שהציף אותי טומן בחובו אושר גדול שיגיע. שזהו כאב אמתי, שקורע אותי ואותנו לגזרים, אך זהו כאב של צירי לידה, ואני ובעלי עומדים להיוולד מחדש. אחרים, גדולים, עם שורשים עמוקים של חיים כנים.
לו רק האמנתי יותר בי ובו, שיש לנו את מלוא הכוח להתמודד ולגדול.
לו רק ידעתי שבאמת שום דבר לא ישוב להיות כשהיה, כי גדלנו, התרחבנו, נפתחנו, התעמקנו, ומה שהיה לפני כבר לא רלוונטי לנו עכשיו.
לו רק ידעתי שאני תמיד אשאר האחת והיחידה לבעלי, ושבתהליך ההחלמה אני אגלה את האהבה הגדולה שלא ידעתי לאיזו עוצמה ולאיזה עומק היא יכולה להגיע, אהבה עם שורשים עמוקים, שמביטה פנימה, מעבר לתאוות שקריות וחולפות.
לו רק ידעתי בכמה אושר אני אתמלא מלראות את בעלי מתמודד, מחלים, נופל וקם, כן ואמתי, ושב אליי בפנים חדשות ומאירות.
לו רק ידעתי את כל זה, עדיין הייתי כואבת, כועסת ונבגדת. אבל הייתי גם מלאת אמונה.
וכעת, אני שומעת שוב את השיר שאותו שמעתי אז, שהיה בשבילי תפילה, והיום הפך להודיה:
"הו אהבה גדולה שלי, כמה מלא החדר. וכשפניך מאירות, אז לראשי יש כתר".
