השלב הראשון במשחק התחיל בפעם הראשונה שפתחתי את העיניים. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריכה לשחק במשחק. עוד לא הכרתי את הכללים, את הדמויות, את הכלים לנצח. הייתי חסרת אונים לחלוטין. יוצר המשחק לוקח את השלב הזה בחשבון, והוא דאג שיהיה מי שידאג ללמד אותי איך לשרוד.
השלב השני במשחק התחיל כשהייתי יותר גדולה, כבר ידעתי כמה פעלולים של המשחק, איך לדבר, איך לתקשר, איך להשיג דברים שאני צריכה. עדיין הייתי תמימה מאוד, ולא הכרתי את כל האויבים במשחק. במי ללחום, ועם מי לכרות ברית.
אני זוכרת שנפסלתי בו הרבה פעמים, וקיבלתי מכות כואבות, לפעמים כי לא שיחקתי טוב, ולפעמים כי שחקנים חזקים יותר במשחק, ניצלו אותי כדי לנצח. כשכבר למדתי על הרעים והטובים במשחק, ואיך להתמודד או להתחמק, השלב פשוט נגמר.
הגעתי לשלב השלישי. ידעתי על הרע שיש במשחק, אבל לא ידעתי להבחין בינו לבין הטוב. וכמה קל ליפול אליו. זה היה שלב מתעתע מאוד, בו יום אחד הייתי רע, יום אחד הייתי טוב, יום אחד בניתי, יום אחד הרסתי.
השלב הזה היה שלב מאוד קריטי בשבילי במשחק. כי בתוך כל הבלבול הזה, גדלתי והתעצמתי, ורציתי לתת לגודל הזה תבנית וכוון.
בשלב הזה היו לי הרבה פסילות. למדתי שככל שאני עולה שלבים במשחק, הפסילות הן גם יותר כואבות. למדתי גם שככל שהשלבים מתקדמים במשחק, הם גם נהיים קשים יותר. התחלתי לפחד מהשלב הבא.
ידעתי שזה בלתי נמנע, מצאתי את עצמי בשלב הרביעי. פתאום גיליתי ששלושת השלבים הראשונים היו משחק ילדים. זה היה שלב של קשירת קשר עם שחקן שני. היה נראה לי מתאים ליצור כזה מהלך. בחישוב אסטרטגי הסתדר לי בהגיון, ששני שחקנים שמשתפים פעולה יצליחו לצלוח יותר בקלות את המשחק.
כבר הייתי חמושה בכלים שאספתי, בנקודות שצברתי, בדמות ששכללתי, ועם כל העוצמות שגידלתי… גיליתי תהומות חדשים. אתגרים עצומים שיוצר המשחק בנה במיוחד לדמות שפיתחתי. כי זה לא היה אותה התמודדות לשני שחקנים. ההתמודדות הכפילה את עצמה בהתאם.
מהר משציפיתי עברתי לשלב החמישי, וכבר הבאתי שחקנים קטנים חדשים למשחק הזה. זה היה שלב קשה, כי למרות ש"שכללתי" את הדמות שלי והוספתי לה שחקן-שותף, שחקנים קטנים, ושחקנים-חברים, הרגשתי מסורבלת בדרך שלי, שהם כבדים כל כך, שכולם רוכבים עלי, שאני מתחילה לאבד שליטה ולקרוס לתוך עצמי.
פחדתי שהכלים שצברתי בשלבים הקודמים בוזבזו עד תום, וש"מד החיים" שלי הולך ומצטמצם. התחלתי להצטער שאני במשחק בכלל, ולא הבנתי מה חשבתי לעצמי, שלמען-יוצר-הכל, הוספתי על כך שותף ושחקנים חדשים שתלויים בי. ברחתי גם מהשחקנים-חברים, ידעתי שהם לא יוכלו לעזור לי, ולא רציתי שיצטרפו למעמסה.
אלו היו רגעים קשים מאוד בשלב. פחדתי שאני הולכת להיפסל. ואז יוצר המשחק האוהב הוביל את השותף השני שלי. הוא מצא ארגז כלים חדש שחיזק אותו. פתאום השחקן-שותף שהיה לי כבד, גדל ושחרר. גם אני ביקשתי לגדול, חיפשתי ארגז דומה בשבילי. למדתי על מעמסות שאני יצרתי בעצמי ולעצמי במשחק, וכמו השותף שלי, שחררתי, התחלתי להקל…
השחקן-שותף כל כך השתכלל שהוא אפילו התחיל להגן עלי מקשיים בשלב, שמחתי על ההתקדמות שלו במשחק, ושמחתי לראות גם כמה היא קידמה אותי.
ואז היינו שותפים יותר מאי פעם, ויחד, יכולנו לנצח את השלב ולהמשיך במשחק יחד עם השחקנים הקטנים. פתאום גיליתי שאני התחזקתי, גדלתי, התעצמתי, ושאני… רגע, מה?? אני הולכת שוב לקראת השלב הבא?
שחקנים-חברים אמרו לי "תיהני המשלב" תיהני שכיף לך בו, ואני כססתי אצבעות… ולא רציתי לחשוב על השלב הבא, רק על השלב הזה.
ואז השלב החמישי נגמר. יש בי הבנה, שאנו אף פעם לא יודעים מתי השלב נגמר, ומה יהיה בשלבי ההמשך. לימדו אותי, "רק להיום". להתמקד במה שקורה. אבל אני כבר יודעת לחוש מתי סיימתי את השלב, ויודעת שהשלב הבא לא יהיה קל יותר. כי יוצר המשחק כבר הוכיח לי שהוא יוצר משחק לפי מידותי. לא יותר ולא פחות. ושכמו שכל שלב מגדיל אותי, מקנה לי כלים, ונקודות חדשות של חיים, כך כנגד, עולה גם הקושי של המשחק.
אז נכון, למדתי להאמין ביוצר המשחק, למסור לו את הקושי. כי זה ממנו, והוא יודע למי הוא מביא את ההתמודדות! ושהוא גם נותן בכל שלב את הכלים לעבור אותו.
אני גם מאמינה שהוא לא מעוניין בפסילות שלי, הוא רק רוצה שאתחזק ואגדל, ואצמח! עד שאהיה מה שלא הייתי לולא ההתמודדויות בשלבים שגידלו אותי. אבל עדיין, אני מנסה להרפות מהפחד, מהבעתה, מהקושי מול ההתמודדות החדשה בשלב החדש.
מוסרת לך הכול, יוצר המשחק. יודעת שהכול לטובתי. אסירות תודה על השותף, והקטנטנים המתוקים, רוצה לנצח!
