לפני כמה ימים לקחתי את הילד שלי לחוג שחייה. היה כלנו כיף ביחד אסירות תודה על כך. נהנינו מעצם ההליכה באוויר הסתווי, המתיקות הילדותית המשוחררת, הזמן המשותף ביחד גרם לי סיפוק.
אבל הכי מיוחד בעיני היה לחוות את הילד שלי הולך בהתלהבות למשהו שהוא אוהב ולחוש איך הוא נהנה מכל רגע.
עם יד על הלב הרגשתי צביטה קטנה בלב והמון מחשבות. זה גרם לי לשאול את עצמי בכנות: "מה אני עושב בכזו התלהבות?", "ממה אני נהנית וחשה הנאה גם מהדרך וגם מהמעשה עצמו?".
זה הזכיר לי את אבא לי שפרש לגימלאות. אנשים שהיו רגילים לראות אותו כל כך פעיל לפני כן עצרו אותו ברחוב ושאלו אותו מה הוא עושה היום בחיים שלו? המענה שלו היה: "כל החיים שלי אהבתי את מה שעשיתי, היום אני עושה את מה שאני אוהב". זו תשובה מקסימה ואני מודה לה' שאבא שלי הגיע לשלב הזה, אבל, למה צריך להגיע לגיל הזה ואז להתחיל לעשות את מה שאוהבים?
במסגרת ההחלמה שלי חוויתי הרבה רגעי כנות בתחומים שונים בחיים. אני לומדת או חוזרת להיות אני, רק בגירסה אמיתית יותר (ובמלוא הכנות, המוצר החדש עם שיפורים…). להסביר מה נעים לי, ומה לא, מתי נוח לי, ומתי ממש לא מתאים לי.
אני שואלת את עצמי האם באמת אני מאמינה במה שאני עושה ו/או אומרת או שאני מדקלמת… לאט לאט אני מכירה את עצמי מחדש. זהו תהליך!
היום אני מתמקדת בעבודה בתחומים שאני הרבה יותר נהנית מהם (כמובן שלא מהכל חייבים להנות באותה המידה אבל הרגשתי שהעבודה גורמת לי מתח ולחץ ואת זה אני לא רוצה לעשות). יכול להיות שעוד כמה שנים אחזור לעבודה הזאת, מי יודע? אני מחליטה להיום, לעכשיו.
הערב בשיחה אחרי קורס חדש שהתחלתי למסור (משהו שאני אוהבת לעשות…) יצא לנו לדבר על הנושא הזה. מצאתי את עצמי אומרת שאני נהנית מההשתתפות בפורום (כמובן לא פירטתי באיזה תחום) ומהכתיבה. אז ברגעים אלו ממש אתן שותפות למשהו שאני עושה כי אני אוהבת וגורם לי הנאה 🙂
אני אמשיך לחשוב ולהתמקד בדברים האלו ואשתדל רק להיום לעשות אותם.
