לצד הרבה שיתופים של החלמה ותקווה גדולה, לצד סיפורים על בעלים שמצאו פיתרון ונשים שחייהן נבנו מחדש, יש גם סיפורים אחרים של קושי וכאב, של כאלו שעדיין סובלים בעצמם, וממשיכים לגרום סבל לא יתואר לנשותיהם.
כאשר הבעל לא רוצה להפסיק או שהוא רוצה ולא מסוגל, מה על אשתו לעשות? יש שהחליטו להתגרש וזאת זכותן המלאה, ויש שהחליטו להישאר למרות הכל. השיתוף הבא הוא של אישה מהסוג האחרון – אישה שבעלה עדיין נופל ולא מוכן לקבל עזרה, אך היא החליטה להישאר איתו ולעשות מה שביכולתה כדי לא להיפגע מכך.
הסיפור כואב והעובדה שאין לו סוף טוב רק מגדילה את הכאב. כמובן, אין בפרסום כדי לומר לאף אחת מה עליה לעשות, ובודאי לא כדי לומר שצריך לקבל את הנפילות של הבעל ולאפשר לו להמשיך בכך. אבל כל אחת יכולה לקבל מהשיתוף האישי והכנה הזה, להזדהות עם הכאב ולהחליט מה נכון עבורה.
*
התחתנתי צעירה יפה ותמימה להפליא. בת 20, כמעט 21. בעלי גדול ממני ב-6 שנים. אני חושבת שאני קצת יותר בוגרת מבנות גילי (כך תמיד הרגשתי) ולכן התאים לי המרחק בינינו מבחינת הגילאים. הוא היה בוגר והרגשתי שהוא בנוי כבר.
אהבתי את בעלי בכל ליבי ונפשי – הוא גבר לעניין, רגיש ואוהב ומתחשב, ומלא תורה עם דרך ארץ. איש שלמד לרבנות וכמעט סיים, איש תורה שלמד המון שנים תורה והמצוות, התורה היא נר לרגליו.
אני באה מבית דתי לאומי, אבא שלי מוגדר כרב (למרות שלא עשה אף פעם רבנות בפועל. אבל הוא אישיות תורנית) ובעצמי הייתי חזקה מבחינה דתית בתקופה ההיא. התחתנו ובעלי הפך להיות ר"מ שלימד תלמידים תורה, גמרא, ייעץ להם בנושאים שונים… הייתי מאושרת שמצאתי את אהוב ליבי ועל שהבית שלנו מלא בתורה ויראת שמיים.
עברה חצי שנה, בחסדי שמיים נכנסתי להריון די מהר והייתי בערך בחודש חמישי-שישי של ההריון כשיום אחד נפלה עלי הפצצה כרעם ביום בהיר…
הוא נכנס הביתה שפוף ומדוכא. כבר כמה ימים הרגשתי אותו קצת מדוכא אבל לא ידעתי מה לומר או לשאול או להרגיש, הכל כל כך חדש, וכששאלתי הוא לא רצה לשתף ופטר אותי בהנפת יד – "לא משנה… הכל בסדר יקירתי…"
אז עזבתי. הנחתי לו להסתגר בעצמו כמה ימים. אבל באותו יום הוא לא הסתגר בעצמו. הוא ניגש אלי וביקש שנשב לשוחח על הספה בסלון. ישבתי קשובה, צמודה אליו, מוכנה לתמוך בו בכל מה שיגיד. הוא אמר שיש לו משהו לספר לי… משהו שהוא שומר בתוכו כבר הרבה זמן.. אבל הוא מרגיש שהוא לא יכול עוד לשמור ממני סודות, זה לא טוב לו ולזוגיות שלנו… לכן הוא רוצה לפתוח בפניי משהו- אבל ביקש בכל לשון של בקשה שלא אפגע. שזה לא בגללי. שזה הוא.
הנהנתי. בוודאי. לא אפגע. לא אקח אישית. ואתמוך בך במה שתצטרך… (אח… התמימות… החשיבה הזאת כאילו אנחנו יכולים באמת לשלוט, לעזור למישהו במצב קשה בלי עזרה מקצועית… המחשבה שאנחנו כאלה יכולות הכל…).
ואז הוא סיפר על ההתמכרות שלו. הוא לא הגדיר את זה כהתמכרות (שנים לקח לו להודות שהוא מכור. ועדיין אני לא חושבת שהוא מודה בכך…). סיפר שמגיל 15-16 הוא התחיל לצפות בפורנו. שבהתחלה זה היה קצת אבל לאט לאט הוא נסחף לזה עוד ועוד… שגם בישיבה – כשהיה הדוס התורן, מהמובילים ביותר שם, עדיין הוא היה מוצא דרכים לשבת על המחשב של הישיבה (אז עוד לא היו פלאפונים עם אינטרנט…) ולהיכנס לאתרי פורנוגרפיה… סיפר שהיו מעטים שנתנו להם להיכנס למזכירות שם ולשבת על המחשב של הישיבה, כי היו בעיות של צפייה בפורנו משם… אבל לו נתנו. כמה אירוני…
מה אומר ומה אדבר. לפטיש חמש קילו כזה לא התכוננתי. הייתי בהלם גמור. ירדו לי דמעות ובכיתי די הרבה.
אבל… מה יכולתי לעשות עם ההלם הזה?! הוא אמר שזו בעיה שלו, שהוא לא מסוגל להפסיק, שקשה לו מאוד עם זה, ואחרי שהתחתנו הקושי התעצם. הוא הצליח להיות בלי זה לזמן מה (לא הצלחתי להוציא ממנו כמה… שבוע? שבועיים? חודש?חודשיים? לא ברור…) אבל אחר כך הוא שוב נפל. ושהוא לא רוצה שזה יהרוס לו את הזוגיות היפה הזאת שלנו…
הוא בעצם ביקש ממני עזרה. ביקש שנשים אינטרנט רימון על המחשב שלנו, שאני אהיה אחראית על הקוד, וביקש שאשאל אותו כל יום על מה שהוא עושה, ושבעצם אהיה סוג של שוטרת בשבילו – לבדוק שהיום הוא לא נפל…
הבטחתי לו שאהיה שם בשבילו. שאני שמחה ומאושרת ששיתף אותי. שאתמוך בו. שאני שמחה שהוא רוצה להפסיק. שאני מבינה שזו בעיה גדולה שהוא מתמודד איתה אך בע"ה נעשה את זה יחד ונצא משם. נוציא אותו משם. אני אעזור לו. (הוי התמימות…)
הוא היה אסיר תודה על הקבלה וההבנה שלי. הוא אמר שזה עוזר לו מאוד שאני יודעת. שאבן נגולה מעל ליבו. שלא ידע איך אקבל זאת. שזה נותן לו כח להתרומם מזה, להצליח… שהוא יודע שהוא יכול.
וכך התחילה תקופה חדשה בחיינו.
אני שוטרת, כלומר אני שואלת אותו כל יום (פחות או יותר) אם "היה משהו היום…", והוא מניע ראשו לשלילה ואומר הכל טוב אהובתי.
מבחינה זוגית הכל מושלם. מבחינה פנימית אני מרגישה איך זה חונק אותי. יום ועוד יום עוברים ואני מרגישה מעמסה ענקית על כתפיי, וגוש ענק חוסם את הגרון. הגילוי הזה גרם לי לקריסה פנימית אדירה.
עד אותו זמן אהבתי אותו, האמנתי בכל מה שאמר לי, סמכתי עליו, לא פיקפקתי…
אבל מה אני עושה עם זה עכשיו? חצי שנה הוא שיקר לי, או לפחות לא אמר אמת שלמה ולא גילה לי כלום. העמיד פנים של דוס רציני שלומד ומלמד תורה… (הוא בדרך לרבנות, למען ה'!!!! איפה זה ואיפה עבודת ה' שלך?!).
חצי שנה הוא חוזר כל יום ומשתף אותי בהתלבטויות חינוכיות-תורניות-ערכיות שלו עם תלמידים… חצי שנה אנחנו מקיימים יחסים והוא אומר לי שאני יפה בעיניו ושהוא אוהב אותי, אבל… מה יש בראש שלו באמת בזמן שאנחנו יחד?! לאן המחשבות שלו הולכות? האם לא הגיוני שהוא פה פיזית, אבל במחשבות שלו הוא נמצא הרחק הרחק בתמונות הנוראות הללו שראה?
ובכלל, מי אמר שהוא באמת יפסיק עם זה…? מי אמר שהוא יצליח?! וכעס גדול היה לי עליו. וגם אשמה גדולה – אני לא נותנת לו מספיק מבחינה מינית? מה אני צריכה לת לו עוד כדי שזה יספק אותו? מה אני יכולה וצריכה לעשות עוד מהבחינה הזאת כדי שיפסיק עם ההתנהלות הזאת?!
ואולי אני לא מספיק יפה בעיניו ולכן הוא מחפש דרכים אחרות להנות…? ואולי אני לא תמיד רוצה, או לא מוכנה מספיק פעמים?
כל אלה שיחקו בתוכי, ועד הרבה קולות נוספים, רציונליים ובלתי רציונליים.
קול פנימי אמר לי: האמיני בו. תני לו הזדמנות. הוא יכול. הוא שיתף אותך. הוא מסוגל. תתמכי בו כמה שאת יכולה כדי שלא יפול שוב. תני לו יותר מבחינה מינית. דברו על הצרכים שלכם מהבחינה הזאת. עשי מה שאת יכולה…
אבל הכי נורא היה – שלא יכולתי לשתף אף אחד. הוא גילה לי סוד שפוצץ לי את הלב ומעך אותו לרסיסים דקים, והתיישב לי על הלב בכל כובד משקלו – ואני לא יכולה לשתף אף אחד במצוקה אליה נקלעתי.
אני לא אספר למישהו שמכיר אותו (משפחה בכלל לא עולה על הדעת), לא לחברות שלי כדי לכבד אותו. לא אפנה לרב או מישהו אחר מפאת כבודו של בעלי.
נותרתי בודדה עם לב קרוע ושותת דם, לא יכולה לספר לאיש, אבודה בתוך זוגיות שאני לא יודעת לאן תמשיך מהמקום הזה, רוצה כל כך לתמוך בבעלי האהוב, ולהאמין בו, אבל כל כך זקוקה לתמיכה בי עצמי! האמון והאמונה שלי בעולם הדתי אט אט קרס לו. אם אדם יכול כך להציג כלפי חוץ שהוא אישיות תורנית אבל מבפנים לעשות כאלה דברים… אז למה שאאמין לכל הרבנים הללו?!
הרגשתי מצוקה נפשית אדירה. כל עולמי הדתי-אמוני קרס באיטיות. ונותרתי בודדה מול כל זה. לגמרי בודדה.
ולבעלי – כמובן – לא אספר את המצוקה שלי… הוא פנה אלי עם המצוקה שלו ואני עוזרת לו איתה, למה שאני אספר לו על השבר אליו נכנסתי בגללו?!
היתה פעם אחת שהרגשתי כל כך שבורה, שכבר לא יכולתי להכיל את זה והתקשרתי לער"ן. עזרה ראשונה נפשית. שוחחתי שם עם מישהי וסיפרתי לה על הקושי שלי. הרגשתי שאני משתגעת מבפנים כבר…
היא היתה עדינה ורכה ונעימה, אבל תכל'ס לא יכלה לעזור לי. הורידה לי מעט את העומס הנפשי אבל לזמן קצר בלבד… אחר כך כבר לא התקשרתי שוב.
כך עבר לו הזמן. אני התרגלתי לחיות עם כאב לב קבוע, עם לב שבור ועם מערכת ציפיות שהתעקמה לגמרי. התרגלתי לחיות עם לב עמוס לעייפה. בפחדים, בחוסר אמון, בחוסר כבוד לבעלי לאט לאט… (לא הכל היה מודע אבל בדיעבד אני יכולה לראות את זה היטב) ובניסיון לעזור לו. עד כלות נשמתי האמנתי שזה יעזור…
לאחר זמן מה, אחרי שלאט לאט השגרה של חיינו נכנסה לתוקף והיינו מורגלים זה לזה וגם שאלתי אותו קבוע האם ראה, והאמנתי לו כמובן – הסתבר לי שהוא כן המשיך לראות. והוא שיקר לי במשך הזמן הזה.
הוא אמר כמה היה לו קשה, ושהוא לא הצליח להתגבר… וכו'… סלחתי לו. והייתי שוב רכה ועדינה ומקבלת. וביקשתי רק שיספר לי את האמת ושיגיד לי באמת כשהוא נופל. הוא הנהן בהכנעה.
ושוב חזרנו לשיגרה. במידה מסוימת רציתי לשכוח מכל זה. להתעלם מהמציאות של זה בחיינו כי על אף שהיו המון דברים ורגשות מתחת לפני השטח – לא יכולתי לסבול את קיומם בינינו ברמה יומיומית. אז התעלמתי מהם פחות או יותר. עד לפעם הבאה שבה גיליתי שהוא נפל. ושוב ושוב זה חזר, במין רוטינה קבועה: אני מגלה שהוא נפל (איכשהו ראיתי במחשב שאריות, או ראיתי על הפנים שלו את העצב התהומי והבנתי ואז סחטתי ממנו הודאה…) , אנחנו מבצעים שיחת הבהרה שבה הוא מבטיח שהוא לא יפול שוב, או מקבל על עצמו כל מני קבלות חדשות. אני מאמינה לו ורוצה להאמין לו, והרבה פעמים לוקחת על עצמי אשמה- לא מספיק שמרתי. לא מספיק הזכרתי לו. לא מספיק הייתי בשבילו מבחינה מינית…
בשלב מסוים באחת השיחות נשברתי וזעקתי מולו: זה שובר אותי!! זה פוגע בי!!! למה אתה לא מפסיק?! מה יש לך?! זה הורס אותנו!! בכיתי נורא.
הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו ואמר שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לפגוע בי. שהוא חלילה לא רוצה שזה מה שייצא מזה… והוא הבטיח (שוב) שבאמת-באמת יפסיק. הוא אמנם הפסיק לתקופה ממושכת יותר, אך ככל שעבר הזמן והתרבו הגילויים ראיתי והבנתי שהוא פשוט מכור. הוא לא מסוגל לעזוב את זה באמת. שאם הוא "נקי" – זה מקסימום לשבועיים אולי חודש. וגם זה בנס…
ההלם גדול שוב ושוב לנוכח גילויים שכאלה. אני לא יודעת מה לעשות מול זה. אז כבר החלטתי לומר לו שילך לפסיכולוג או לאיזשהו טיפול. שאי אפשר כנראה לבד או בזוג. הוא התנגד. אמר שהוא יכול, זה הכל עבודה פנימית שלו. זה הכל עבודה- והוא מצליח להיות בלי זה למשך זמנים יותר ויותר ארוכים! ניסיתי לשכנע אבל ראיתי שלא עובד ועזבתי את זה.
בדיעבד אני רואה היום שכל פעם אחרי שיחה כזאת שבה גיליתי את מה שראה – הייתי מוחקת את זה איכשהו מהראש ומדחיקה, וממשיכה לחיות בשגרה שלנו כרגיל. לא יכולתי להכיל את זה וגם לא רציתי. נמאס לי להיות השוטרת ובשלב מסוים כבר התייאשתי. אז שמתי את זה עמוק בפנים ושכחתי מזה. עד לפעם הבאה… וחוזר חלילה. כך חייתי עם הסוד הגדול שלנו.
עד שעברתי חוויה טראומטית כלשהי סביב אחת הלידות שהיו לי, והתמוטטתי נפשית. נכנסתי לדיכאון עמוק.
בשלב מסוים כשראיתי שרע כל כך ואני לא מסוגלת לעזור לעצמי לבד – פניתי לייעוץ. ומשם התחלתי טיפול פסיכולוגי. בטיפול עלתה גם הבעיה של בעלי, ושם מצאתי אוזן קשבת סוף סוף, לאחר תקופה ארוכה כל כך של הסתרה ונשיאה של זה לבד…
המטפלת כמובן אמרה שהוא צריך טיפול בהתמכרות, אבל בעלי סירב בתוקף. (בעדינות. אין לי זמן, אני לא צריך, אני עמוס, אני עובד על עצמי, אני לא מכור, יש לי זמנים ארוכים שאני בכלל בלי ועוד ועוד).
ושוב ושוב הנושא עלה-ולא-עלה על השולחן בינינו. מדי פעם הייתי מגלה שהוא רואה ונשברת, אבל כבר אטומה לכל הרגשות שלי וקהה וחסרת אמון לגמרי, וחסרת מוטיבציה, וכועסת עליו עד לב השמיים ופגועה מאוד… הלב שבור… אבל לא יכולה לעשות עם זה כלום…
מצד האמת – הזוגיות שלנו מדהימה מהמון בחינות. אז פשוט מצאתי דרך להתעלם מזה לאורך זמן וליהנות מהזוגיות שלנו… בלי זה. ואם זה עולה מדי פעם זה כואב נורא ויוצר משבר בינינו, אבל מתגברים עליו וממשיכים הלאה…
כך עברו השנים. אני טיפלתי בטראומה שעברתי ויצאתי ממנה כמו חדשה, הוא ממשיך בסירובו.
עם השנים הלכנו לטיפול זוגי כמה פעמים וכל פעם שהנושא עלה – אני ניסיתי להוריד אותו מהשולחן. אין לי כח להתמודד עם זה. יש לי הצרות שלי להתמודד איתן ואני לא מסוגלת להכיל עוד את הבעיות של בעלי…
בשלב מסוים הוא התחיל לחפש טיפול. (לא ייאמן!) בעזרתי כמובן… כי שוב גיליתי שהוא רואה וכבר אמרתי לו את זה באפאתיות: אני יודעת שאתה רואה, ראיתי. שתדע שאני לא עושה כלום בנידון אבל לדעתי חבל שאתה לא עושה משהו בתחום הזה. (או משהו כזה…). היה לו קשה למצוא, והוא לא מצא מטפל מתאים לו. אז הוא עזב את זה. אבל היתה תקופה שהוא הבין שזה מה שהוא רוצה, והוא הלך על זה בכל הכח…
גם לשמור עיניך הפניתי אותו, הוא ראה את כל הפרסומות של האתר פה. אפילו קרא קצת. אבל איכשהו זה לא נגע בו והוא המשיך הלאה בביטול ואמר שזה לא מה שיעזור לו. מה יכולתי לעשות?
דווקא שמעתי וקראתי על שיטת 12 הצעדים, ואני מאמינה שהם יכולים מאוד לעזור. אבל כשהצעתי לו ללכת (בעצת הפסיכולוגית שלי) למפגש של "סקסוהוליסטים אנונימים" (כך היא קראה לזה) – הוא נגעל מהמילה ומההגדרה שלו כאחד שעוסק בסקס… ולא הסכים בשום אופן ללכת.
לאורך כל השנים היתה לו טענה אחת ברורה: לא נגעתי אף פעם במישהי אחרת. זה רק היה במחשב, בפנטזיה, בדמיון. לא עשיתי כלום במציאות! לכן זו לא בעיה גדולה.
וגם – יש כל כך הרבה אנשים שנופלים בזה… זה כל כך נפוץ! אז למה את מתייחסת לזה כאל דבר כל כך נורא?! (ואני עניתי לו: ויש כל כך הרבה אנשים שמשתמשים בסמים… בהירואין וקוקאין… אז למה שזה יהיה כל כך נורא?! השימוש ההמוני לא הופך את זה לבסדר…).
כיום אנחנו נשואים כ-10 שנים. בעלי מראה מדי פעם רצון חזק ללכת לטיפול. הוא אומר שהוא רוצה להבין לעומק מה גורם לו להתמכר. לא לטפל בסימפטומים אלא לרדת לשורש. הוא מנסה מטפל כלשהו ששמע עליו שהוא טוב אבל אני לא באמת יודעת מה עם זה. הוא לא מספר ואני כמעט ולא שואלת.
בעלי מכור כבר כ-20 שנה. עבר תהליך מול זה, אבל אני לא מאמינה שהוא נקי עדיין… בכלל לא. ולא מאמינה שהוא יכול לצאת מזה לבד. אני כבר לא נפגעת. מבינה שזו לא אני, שזה לא אשמתי, שיש משהו בנפש שלו שפצוע, שפגוע, שזקוק כל כך למשהו שיתן לו פורקן… והוא מוצא את זה בפורנוגרפיה. אני לא מקבלת את זה, אני לא שלמה עם זה, אני מאמינה שיש דרכים לצאת מזה – אבל לא יודעת איך.
לפעמים אני מרגישה אשמה על כך שאני לא נותנת לו מספיק בצרכים המיניים שלו. אבל מהר מאוד מתגלה לי שזה בכלל לא משנה כמה אתן לו להיות איתי. זה עניין של מקום אחר בנפש. אלה צרכים אחרים… משהו שם לא טוב לו, לא סגור לו…
אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד. גם אני אוהבת ומעריכה אותו מאוד. לא חושבת שאעזוב אותו. (היו לי תקופות שחשבתי על זה ועוד איך…) אני באמת אוהבת אותו.
פעם שאלתי אותו מה הוא רואה מול העיניים כשאנחנו יחד. הוא אמר בפשטות שהוא איתי. ורק איתי. ולא בדמיונות או בתמונות, למרות שהודה שקשה מאוד להזיז את התמונות מהראש… שזה שנים של צפיה וזה לא לגמרי יכול לצאת… כאב לי לשמוע. הבנתי שהוא גם איתי אבל לפעמים גם שם, ואין לי הרבה מה לעשות עם זה. אין לי שליטה על הדמיון שלו. בקושי על שלי יש לי… וזה עוד איכשהו לפעמים מצליח… אבל על שלו? אין סיכוי.
ועל מה בעצם יש לי שליטה? כמעט על כלום. יש לי יכולת לשלוט על המחשבות שלי. ועל המעשים שלי. ועל הכוונות שלי. ועל הדברים שאני יכולה קצת לשלוט בהם.
אבל על הרבה מאוד מהחיים שלי אין לי שליטה. ואין לי יכולת אמיתית לשלוט. את זה הבנתי כבר מזמן. השליטה היא רק אשלייה. אין לי באמת שליטה בחיים שלי. כמעט על כלום…
אז כל עוד ה' נותן לי נשמה, כל עוד אני חיה בחסדו הגדול, כל עוד אני ממשיכה לגדל את ילדיי וה' ממשיך לקיים אותי – אני משתדלת לשלוט כמה שיותר על מה שאני יכולה בתוכי. על אחרים אני בוודאי לא יכולה לשלוט. וגם על עצמי לא בטוח. לא יודעת כבר. אולי התבלבלתי כבר עם הנושא הזה והוא לא ברור לי באמת…
