הסיפור האישי נכתב על ידי "חיה בתקוה", מנחת הפורום והקבוצה הטלפונית של נשות מכורים בשמור עיניך:
אני רוצה להתחיל לשתף אותכן בסיפור חיי. קשה לי קצת החשיפה האישית, אבל אני יודעת שאפילו אם חברה אחת תזדהה ותקבל מכך תקווה זה משתלם.
נולדתי בחו"ל ויש לי הרבה אחים ואחיות. ההורים שלי אנשים מקסימים אבל מאוד קרים ולא יודעים להביע רגשות.
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חיפשתי לקבל תשומת לב חיובית ונסיתי בהרבה דרכים לקבל גם תשומת לב שלילית, העיקר שיסתכלו עלי. הייתי משקרת הרבה כדי לקבל תשומת לב, למשל: שיקרתי שאני לא רואה והוריי קנו לי משקפיים. כמובן לא ראיתי כלום איתם, אבל העיקר היה לקבל תשומת לב. בסוף גם נפלתי נפילה רצינית והייתי צריכה תפרים בפה בגלל השקרים שלי… אבל לא למדתי את הלקח ונהפכתי לשקרנית. כל הזמן הייתי ממציאה דברים העיקר לקבל תשומת לב.
בגיל 8 עליתי לארץ. לא ידעתי את השפה, וזה כמובן מאוד הקשה עליי לקבל תשומת לב. הייתי מתנהגת נורא בבית ספר ועושה שטוית כדי לקבל תשומת לב. החיים נמשכו עד שנהייתי בגיל 12-13 הבנתי שאני כבר לא מקבלת תשומת לב מהשקרים שלי וזה כבר לא מתאים. באותו זמן נהייתי מאוד רזה וחברות מאוד קינאו בי בגלל הגיזרה שלי. הבנתי שבקטע הזה אני יוכל לקבל הרבה תשומת לב ופשוט הפסקתי לאכול. אני זוכרת שהייתי ממש צמה ימים שלמים. כמה סבלתי בהתחלה, הייתי מתה מרעב אבל פחדתי שאשמין. אחר כך כבר הייתי בטוחה שאני שמנה. הסתכלתי במראה וראיתי שאני שמנה… ממש שמנה, אפילו שלא אכלתי. לאט לאט כבר לא הייתי רעבה. הגוף שלי התרגל וכבר נכנסתי למערבולת שלא יכלתי לצאת ממנה.
בגיל 14 שקלתי 32 ק"ג. ההורים שלי אישפזו אותי בכפייה בתל השומר במחלקה לבעיות אכילה. זה לא היה פשוט ונלחמתי עם הצוות כי פחדתי להשמין. אבל יום אחד התעוררתי וחברה שלי לחדר לא התעוררה. היא מתה… הבנתי שאני משחקת עם החיים שלי ורציתי לחיות. פעם ראשונה שבאמת רציתי לחיות. אז התחלתי לשתף פעולה עם הצוות ולאט לאט עליתי במשקל.
במקביל היה לי כלכך הרבה כעס על אלוקים: איך הוא יכל להרוג ככה ילדה? במה היא אשמה? הפסקתי להתפלל. נהיה לי כל כך הרבה שנאה לדת עד שחזרתי בשאלה. בבית כיבדתי את הוריי והתלבשתי בהתאם אבל בחוץ הרשתי לעצמי להתפרק. גם הכרתי בחור חילוני שפעם ראשונה העניק לי "אהבה" שלא הכרתי, או לפחות חשבתי שזה אהבה.
ראיתי שזה גורם הרבה צער להורים שלי. אבל היו לי כל כך הרבה שאלות ולא היה אף אחד שייתן לי תשובות. הרגשתי שאני חיה חיים כפולים והייתי במצוקה גדולה.
אחרי שלוש שנים של הרבה שטויות וחיפוש עצמי, בדרך ניסית מצאתי רב שהיה מאוד מבין וסבלני. פתאום היתה לי דמות של אבא שאף פעם לא היה לי, מישהו שהרגשתי שבאמת אכפת לו ממני. לאט לאט קיבלתי הרבה תשובות לשאלות שלי, ובגיל 17 הלכתי למכללה ששינתה אותי וחזרתי למוטב.
בשידוכים ידעתי שאצטרך מצד אחד להתחתן עם מישהו חזק ממני מבחינה דתית, אחרת שוב אפול, אבל מצד שני פחדתי שאם יידעו אל העבר שלי אף אחד לא ירצה להתחתן איתי. בסוף יצאתי עם בעלי שהיה נראה לי טיפוס פתוח אבל מאוד דתי. אחרי כמה פגישות התארסנו. סיפרתי לו שהיו לי קשרים עם בחורים ועל הרקע שלי, והיה לי מוזר שזה לא הפריע לו. הוא אמר לי: "אני מרוכז בעכשיו ולא בעבר. העבר לא משנה לי". כמובן לא ידעתי אז שהוא פשוט היה נואש להתחתן וחשב שכל הבעיות שלו ייפתרו כשיתחתן.
כבר שבוע אחרי החתונה הבנתי שהבחור הדוס שהתחתנתי איתו, הוא לא בדיוק כזה. היו לי הרבה סימנים שמשהו לא בסדר אבל העדפתי להדחיק ולא לראות. ראשית, זה לא התאים לאגו שלי, מה התחתנתי עם מישהו עם בעיה? וגם, אין לי מה לעשות, אף אחד אחר לא ירצה אותי. הייתי בטוחה שהוא כל כך אוהב אותי עד שהוא לא מצליח להתאפק ולכן לא שומר על נגיעות בזמני איסור…
ואז הוא הכניס מחשב לבית. זה היה לפני יותר מעשרים שנה והכל היה עדיין פרמיטיבי. הוא היה גולש על האינטנט ורואה סרטים ואני הייתי צוחקת עליו שהוא תמים ואני כבר עשיתי את השטויות האלה. לתומי חשבתי שהוא פשוט רוצה להתפרק קצת אחרי החתונה…
שנה אחרי החתונה קיבלתי חשבון טלפון על סכום של 10,000 ש"ח. התקשרי למוקד ואמרו לי שנעשו מקו טלפון שלנו שיחות ארוטיות. לא ידעתי מה זה בכלל, וכשהפקידה הסבירה לי, צעקתי עליה שאנחנו דתיים ואין אצלנו דברים כאלו… איזה תמימה הייתי. אחרי כמה חודשים בעלי הודה לי שזה היה הוא. הוא טען שנסחף. הלכנו לפסיכולוג שניסה לשכנע אותי להתגרש. הוא אמר לי: "בעלך חולה, אין לכם ילדים, תתגרשי". כל כך כעסתי עליו עד שאסרתי על בעלי להמשיך את הטיפול. מצידי סלחתי לו מיד והכל היה בסדר… כך חשבתי… חייתי בהכחשה נוראה…
אבל המצב לא השתפר אלא הלך והתדרדר. אני עצמתי עיניים ובעלי בכלל לא טרח יותר להסתיר. לא רציתי לדעת. העדפתי לחיות בעולם ההדחקה.
עד שיום אחד בעלי ברח…
ידעתי שהיו לנו חובות של חצי מיליון שקל והוא מרח אותי בכל מיני סיפורים שהוא נפל בערבויות, ואני בטיפשותי האמנתי לו ונסיתי לעזור לו לגלגל כסף ושיקרתי הרבה בשבילו… באו אלינו מהוצאה לפועל, היו איומים, אבל אני הייתי בצד שלו, משוכנעת הוא המסכן והקורבן. עד שכנראה הוא לא יכל יותר וברח.
ידעתי שהוא צריך עזרה, אבל לא ידעתי מה לעשות. לא הבנתי למה הוא בורח. הייתי בהדחקה וחשבתי שהוא בורח מהחובות (גם לא שיערתי בכמה הם מסתכמים). לא הבנתי שהוא בורח מהחיים.
זו היתה פעם ראשונה שפניתי לבקש עזרה לעצמי. אח של בעלי התערב והגיע מיד לארץ. אחרי שבוע בעלי התחיל טיפול ברוטורנו אותי שיתפו שיש לו קשיים והוא מטפל בעצמו, ואחרי שלושה חודשים שיתפו אותי בהתמכרות שלו, בבגידות, ובכך שיש חצי מיליון שקל חובות.
אמרו לי שגם אני צריכה לקבל עזרה. לא בכיתי לא זעקתי גם לא הייתי בהלם… פתאום עשר שנים של הכחשה ודברים נסתרים נהיו גלויים לי. באיזה שהוא מקום הרגשתי הקלה, לדעת שיש לזה שם לבעיה הזאת, וזה נקרא התמכרות.
הלכתי לטיפול אבל אחרי פעמיים החלטתי שזה לא בשבילי. לי אין בעיות, אני מושלמת, זה רק שלו.
הודעתי לו שאני מקבלת אותו ושהכל בסדר ושאני אוהבת אותו ושיטפל בעצמו והכל יהיה בסדר…
המטפלת אמרה לי שאני לא בסדר שככה אני מגיבה אחרי כזאת הודעה, ואני לא הבנתי מה היא רוצה ממני. אני "קולית" והכל בסדר. אבל האמת היא שפשוט לא ידעתי איך להרגיש, מרוב שכל כך הרבה שנים הדחקתי, עד שפתאום קיבלתי את האמת בפנים לא ידעתי איך להגיב.
בעלי התחיל ללכת לקבוצות. אז רק נפתחו הקבוצות הראשונות של המכורים למין. הלכתי איתו כמה פעמחם לרטורנו למטפל שלו, שאמר לי שכדי לעזור לו להחלים גם אני צריכה טיפול כי אני תלותית בו והוא יוכל לחזור להתמכרות הפעילה. צעקתי עליו שאין לי בעיות ושלא יגיד לי מה לעשות, ואחרי בערך חודשיים הפסקתי ללכת אליו.
בעלי היה רציני בתוכנית. מהר מאוד נהיה ספונסר והיה לו שם של מחלים גדול. אני לעומת זאת התחלתי לעשות לו את המוות על כל פעם שהוא רצה ללכת לקבוצות. אמרתי לו שהוא צריך לצ'פר אותי על הזמן האבוד בינינו, אז שיהיה יותר בבית. ככל שאני עשיתי לו את המוות, כך הוא הלך ליותר קבוצות. הזוגיות שלנו התחילה לעלות על סרטן. הייתי עושה לו מניפולציות ובוכה שלא ילך להרבה קבוצות. גם שנאתי את המטפל שלו ובעיקר את הספונסר שלו. מי הוא שיגיד לו מה לעשות? גם הפריע לי שהוא משתף את הספונסר שלו בהכל ואותי לא משתף בכלום… הוא משתף את הספונסר שלו גם בדברים הקשורים עליי וזה חירפן אותי. החברים שלו בתוכנית היו שנואים עליי כי קנאתי בקשר שהיה לו איתם. לאט לאט הקשר הזוגי שלנו הלך ונשחק.
באותה תקופה בעלי החליף עבודה והיה מאוד עסוק ונהיה לו פחות זמן ללכת לקבוצות. עד שיום אחד הוא שיתף אותי שהוא כל כך עסוק שהוא מפסיק ללכת לקבוצות. זה היה היום הכי מאושר בשבילי. הייתי כל כך בטוחה שהוא החלים ושהוא כבר לא צריך קבוצות יותר. סוף סוף בעלי יהיה בשבילי. בהתחלה הוא עוד היה יושב עם החברים שהוא היה ספונסר שלהם, אבל לאט לאט גם פסק.
ידעתי שאדע אם בעלי חוזר להתמכרות, כי הייתי בטוחה שיש לי שליטה מלאה עליו. הוא תמיד עידכן אותי לאיפה הוא הולך ומתי הוא חוזר ואם איחר תמיד דאג ליידע אותי.
לא הבנתי אז שעזיבת התוכנית זה יכול להעיד על חזרה להתמכרות הפעילה.
עברו שלוש וחצי שנים הכל היה נראה בסדר גמור. שום דבר לא הכין אותי למה שהולך להתרחש…
הייתי שבועיים אחרי לידת ביתי. נכנסתי לתומי למחשב לפתוח את האימיל שלי ולהפתעתי גליתי שהאימייל שלו נשאר פתוח וראיתי שהוא היה באמצע להתכתב עם אישה והוא נתן לה אימיל אחר שלו.. הייתי בהלם מוחלט: איך זה יתכן? הרי אני שולטת? אני יודעת הכל.
הבנתי שמשהו נורא קורה מתחת לאף שלי ולא ידעתי מה, והכי כאב לי שאיבדתי שליטה. הוא הצליח לעבוד עלי. כמובן לא שיתפתי איש ברגשותי ובמה שמצאתי גם לא את בעלי .
במשך ארבעה חודשים נהפכתי לבולשת. בלילה כשבעלי היה הולך לישון, הייתי נכנסת לו לדברים. פרצתי לו את הקוד של האימיל השני וגליתי שיש לו עוד פלאפון, וכך כל לילה פשוט גרמתי לעצמי כל כך הרבה כאב בלעקוב אחרי ההתמכרות שלו. לא הבנתי שאני גורמת לעצמי כאב, ופשוט התמכרתי לזה. הייתי פצצת עצבים גם בגלל שכמעט לא ישנתי וגם כי הייתי אחרי לידה. הייתי כאובה ומרוסקת ולא היה לי את מי לשתף. מי בכלל יבין את הכאב העז הזה?!
הורים שלי היו בטוחים שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה והפצירו בי ללכת לפסכיאטר. כל המשפחה היתה נגדי וגם בעלי לא הבין למה אני כל הזמן צורחת ובוכה… ואני בתוך כל הכאב הרגשתי כל כך בודדה, מה יכולתי לעשות? לספר להורים שלי שבעלי בוגד בי???
הילדים שלי היו הכי אומללים כי את כל העצבים שלי הוצאתי עליהם. היו ימים שלמים שלא יצאתי מהמיטה. פשוט לא תיפקדתי.
ואז עשיתי את טעות חיי. שכרתי בלש שיעקוב אחרי בעלי (כאילו לא הספיק לי המידע והכאב שהייתי בו). אחרי שבועיים הבלש חזר עם תמונות והתמוטטתי….
בכיתי לאלוקים שיקח אותי. מה, אני כל כך רשעית שמגיע לי כזה סבל? למה אתה עושה לי את זה?
רציתי להתאבד…
התמוטטתי. הבנתי שאני לא מסוגלת להמשיך יותר.
זכרתי חבר טוב של בעלי שהיה בתוכנית של הצעדים. התקשרתי אליו וביקשתי עזרה. הוא אמר שהוא יוכל רק להקשיב לי והעזרה היחידה שהוא מציע לי זה ללכת לקבוצות של נשות מכורים.
בהתחלה האגו שלי לא נתן לי, אבל הייתי כלכך נואשת והבנתי שאני הורסת את מה שנשאר לי מהמשפחה, החלטתי ללכת. לא היה לי כבר מה להפסיד.
כשהגעתי לקבוצה (היינו אז בערך 15 נשים) לא הבנתי איך כולם מחויכות ושלוות. מה, רק אני חיה עם מכור, ומה איתם? סיפרתי את סיפורי והתבקשתי לבוא לפחות לשש פגישות. יעצו לי שלא כדאי להחליט החלטות משמעותיות בשלב הזה, וחברות אמרו לי שאני פוגעת בעצמי כשאני בולשת אחרי בעלי ושאנסה להפסיק.
זה היה תהליך קשה. הייתי כל כך נגד לטפל בעצמי, אבל הבנתי שבאמת אני גורמת נזק לעצמי, ושעליי להפסיק לעקוב אחרי בעלי. זה היה נורא קשה כי פיתחתי איזה אובססיה לזה. החלטתי שהפלאפון של בעלי זה רעל בשבילי ואני לא מעוניינת לגעת ברעל. לאט לאט הבנתי את המושג חוסר אונים. אני לא יודעת למה המשכתי לבוא לקבוצות, אבל הייתי מגיעה נסערת ויצאתי רגועה. הבנתי שרק שם מבינים אותי מבינים את הכאב שלי, מבינים את ההתנהגות שלי והכי חשוב שמקבלים אותי איך שאני ולא מעבירים עליי ביקורת (הכי היה לי קשה עם ה"אוהבים אותך". אני לא אוהבת אתכן אז למה אתם אוהבים אותי…).
התחלתי לשתף בחוסר אונים וזה היה מכה לאגו שלי: מה, אני חסרת אונים? הייתי מתקשרת ומנתקת ושוב… עד שהיה לי האומץ להודות שאני חסרת אונים מול מעשים מסויימים שלי…
החלטתי שאני לוקחת ספונסרית. בהתחלה זה היה כי כולם לוקחות, וגם התחלתי לדבר בשפת התוכנית כי ככה כולם מדברות כך, אבל זה היה רק כלפי חוץ. בפנים עוד נאבקתי כי לא יכולתי לקבל את זה שבעלי באמת חולה ולא עשה את זה בכוונה להכאיב לי. בעלי כבר ידע שאני יודעת והתחלנו טיפול זוגי. הוא חזר לתוכנית אחרי שהצבתי לו אולטימטום: או תוכנית או גירושין. בפנים הייתי כל כך כאובה שלא יכלתי להכיל את הכאב והפגיעה. שנאתי את בעלי והאשמתי אותו בכל הבעיות שלי.
אחרי שנה בתוכנית שחברות חשבו שאני מחלימה גדולה (אבל אני ידעתי שזה היה רק דיבורים וקצת מעשים) לא הייתי בכלל כנה לא עם עצמי ולא עם הסובבים אותי. יום אחד שהייתי כל כך בודדה החלטתי שאני צריכה לתקן את העוול שנעשה לי ושעוד נשים לא ייפגעו כמוני. בלי להתייעץ עם הספונסרית שלי (זאת היתה הטעות הראשונה), נכנסתי לאתר הכרויות, כתבתי את הפרטים שלי כמו שהם (חוץ מהשם הפרטי ששניתי) ורציתי לראות אם יתחילו איתי גברים ואז אוכל להפגש איתם ולהגיד להם כמה שהם מנוולים ושהם הורסים את החיים של המשפחה שלהם. לא הבנתי שאני משחקת באש. הייתי בטוחה שיגיבו לי 2-3 גברים אבל קיבלתי מעל 300 פניות רובם אנשים נשואים. הייתי בהלם. נכנסתי לסחרור ולא יכלתי לעצור. נפגשתי עם כמה גברים ובמקום לצעוק עליהם כמו שתכננתי, פתאום הבנתי שיש איזה גבר שמוכן להקשיב לי. אחרי שלושה ימים, שיתפתי את הספונסרית שלי ומחקתי את האתר. בעלי גילה ואני התחלתי לשקר. נכנסתי לפחד גדול מזה שכמעט איבדתי שוב את כל היקר לי והפעם רק בגללי.
הבנתי שאני צריכה עזרה ופניתי למטפל שעובד עם מכורים ו12 הצעדים. זו היתה הפעם ראשונה שהייתי כנה לחלוטין כי הבנתי שאני בצרה. הבנתי שאני שאני מכורה לריגושים, לכאב, ושאני בורחת כדי למלא ריק שנמצא בתוכי. החלטתי שלא משנה מה, אני לא מוכנה לחזור לתחתית שבה הייתי. החלטתי להתאבד על התוכנית ולהתחיל לישם את הכלים של התוכנית.
זה לא היה קל. זה דרש המון נכונות, המון אומץ, ובעיקר המון כנות. התחלתי תהליך של החלמה. תהליך של חיבור, התחלתי לעשות את 12 הצעדים, התחלתי להבין מה הם הפגמי אופי שלי ואיך אני פועלת עליהם. גליתי שגם לי יש בעיות, כמו לבעלי, שהוא מכור למין ואני לשליטה, תלות וריגושים. הבנתי שאני והוא שונים ושווים שנינו נאבקים להיות נקיים.
זה היה תהליך קשה. כמה בכיתי בתקופה הזאת, חזרתי להיות הילדה הקטנה, הבחורה בת 15 המרדנית. שנאתי את כל העולם, שוב חזרתי למקום של שנאה לאלוקים אבל הפעם הייתי אמא. היה לי קשה להגיד לבן שלי להתפלל כי אני לא התפללתי, אז הרגשתי צביעות.
הייתי צריכה לחזור לתהליך של להכניס את אלוקים לחיים שלי אבל הפעם זה אלוקים אוהב. בשביל לעשות זאת הייתי צריכה להשתחרר מהטינות שהיו לי על אלוקים. זה היה תהליך ארוך ומטלטל. אחרי שמונה חודשים של טיפול הלכתי לקורס מטפלים של הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול לפי שיטת 12 הצעדים ושם חוויתי שוב את הכל מחדש. זאת היתה אחת החוויות המטלטלות שעברתי בחיים, פשוט הציבו לי מראה מול הפרצוף והבנתי כמה שאני עסוקה בלחנך את בעלי ולהתעסק בלסלוח או לא לסלוח לבעלי, ובמקום זה אני צריכה להתמקד בי ובדפוסים שלי.
אחרי חצי שנה שסיימתי את קורס המטפלים, התחלתי לחוות מתנות. לאט לאט התחלתי להשתנות, להיות מודעת לחסרונות שלי. קיבלתי את המתנה הכי גדולה שיוכלתי לקבל: קיבלתי את עצמי בחזרה. גליתי את עצמי.
באותו היום נדרתי נדר שכל החיים שלי אעזור בחינם לנשות מכורים שעברו את ההלם והכאב של החיים שלהם וכדי לעזור ולהבטיח להם שאפשר חיים טובים יותר, ואני משתדלת לקיים את הנדר הזה בכל יום מאז.
לאט לאט התחילה ההחלמה לחדור לבית, והנה זה פלא התחילה להיות תקשורת ביני לבין בעלי. התחילה להיות אכפתיות בנינו ולאט לאט התחיל להיבנות קשר בריא, קשר של חמלה של נתינה, ולאט לאט של אהבה. כן, האדם שהכי שנאתי, היום אני אוהבת אותו, אבל באמת אוהבת בלי ריצוי ובלי ציפיות, אהבה טהורה, אהבה של נתינה.
היום בעלי הוא החבר הכי טוב שלי. אני משתפת אותו בקשיים שלי ובכאבים שלי, גם אלו שנגרמו ממנו… אני לא חושבת פעמים אם לחלוק איתו או לא כי אם זה קשה לו בשביל זה יש לו תוכנית.
היום אני יכולה להגיד שהתוכנית הצילה לי את החיים ואת הזוגיות.
רק להיום אני כנה, רד להיום אני מאושרת ואוהבת, רק להיום אני יעשה כל שביכולתי להחזיק את הזוגיות.
תודה שאפשרתן לי לשתף. מתפללת בשבילכן שתהיה לכן את הסוף הטוב כמו שלי יש. רק תאמינו, כי מי שעובד – זה עובד לו.
