חברה חדשה שואלת בפורום:
חברות יקרות,
אולי תכלו לעזור לי מניסיונכם האישי. עכשיו שבעלי כל כך עסוק בהחלמה, אני שמה לב עד כמה אני תלותית בו. תגידו, זה הגיוני שמאוד קשה לי להיות אסורה? לכולן זה קשה? אני נהיית עצבנית ומרגישה שלא יעזור כמה זמן נהיה ביחד, זה לא יעזור לי ואני צריכה חום ואהבה בלי גבול.
חברה ותיקה מגיבה:
בקבוצה אנו אומרות כנשות מכורים למין: "מין היה הסימן הכי חשוב לאהבה". נושא האישות הוא הנפגע הראשון אצלי מההתמכרות.
משך שנים הייתי מרצה את בעלי בתחום הזה ללא גבולות, כאשר תוך כדי אני פוגעת בעצמי. אהבה התבטאה אצלנו רק במין, כך שכל היום הייתי במחשבות סביב זה, בוקר, צהרים, ערב ולילה, הייתי פשוט משוגעת מזה.
הפחד הגדול שלי היה, מה יהיה כשאקבל מחזור, אני אהיה בכלל שווה משהו? מגיע לי יחס אנושי כשאני אסורה? וההפסק טהרה היה בכלל טרוף, מליון בדיקות בזו אחר זו, אולי אצליח לעשות היום הפסק? תקופות קשות עברו עלי, עם הריונות רצופים בזה אחר זה, הקאות בלתי פוסקות והמון רגשות אשמה, אולי אני לא מספיק…?
היום, אני מבינה שנפגעתי קשות וגם אני זקוקה להחלמה בתחום הזה. לא רק בגללו, אלא גם בגלל דפוסים התנהגותיים שלי, ריצוי, אשמה, שליטה במחלה שלו, אי הקשבה לעצמי, לצרכים וליכולת שלי, ערך עצמי נמוך ועוד ועוד. כל אלו נסיונות שנתן לי אלוקים בחיי.
לצורך הענין, עשינו בעלי ואני הימנעות מרצון, היה זה תהליך מאד קשה, אבל משתלם, וקיבלתי בזכותו הרבה מתנות.
היום גם כשאני מקבלת מחזור, אין לי דפיקת לב מיותרת, אני אסירת תודה לאלוקים שב"ה גופי מתפקד כראוי.
אני כבר לא משתגעת עם ההפסק, ואני יודעת להקשיב לעצמי, למה אני זקוקה כרגע, למין או פשוט לסתם חיבוק ליטוף או כתף, או רק לשיחה נעימה ואינטימית.
אני מצליחה לזהות את הצרכים שלי ולבקש את מה שאני באמת צריכה. לחיות חיים אותנטים,עם בחירה אישית, ולא להישאב לדפוס אוטומטי – קיום יחסים.
אנו מנסים יחד לפתח תקשורת אוהבת, מבינה ומכילה, בתהליך כמובן, של ניסוי ותהיה, עידוד הכוונה ופירגון הדדי.
חשוב להדגיש שזה לא מתאים תמיד ובודאי שלא מתאים בתחילת התהליך. כל זה, נכון יותר לשלב מתקדם בהחלמה, ויש צורך ברצון הדדי של שני בני הזוג, אחרת זה לא עובד.
כל דבר בזמנו, רק תדענה שזה קיים, וזה יכול מאד לשפר.
נבקש ונתפלל שבכל שלב ושלב יתן לנו אלוקים את העצה וההכוונה הנכונה, ונזכור תמיד – אנו בידיו האוהבות של אבא'לה.
