בתקופה האחרונה הגעתי פתאום לכל מיני צמתים בחיים שאני בוחנת החלטות שהחלטתי בעבר, ואני מבינה שהן כבר לא מתאימות להווה, וקשה לי כ"כ קשה להחליף פתאום כוון, להבין שהמפה השתנתה, ואני צריכה לכוון את עצמי מחדש…
הפעם זה לגבי העבודה או אי העבודה של בעלי, בלי להכנס לפרטים מדובר פה בתחום שמאד ניסיתי (וגם קצת הצלחתי) לשלוט בו. האמת שאני יודעת כבר הרבה זמן שאני צריכה להרפות מזה. זה יושב לי באיזשהוא מקום בראש, מצטרף לכל הדברים ששמעתי מכל הנוגעים בדבר, אבל למה? איך? אני לא יכולה. מילא אם הייתי יודעת שזה הפתרון למחלה שאם אעשה את זה תבוא הרווחה לחיי, יסתיימו ההלוואות, הכעסים והמריבות, הייתי מוכנה אולי לשלם את המחיר, אבל לעשות את זה ולא לדעת מה יהיו התוצאות, וזה צעד אל-חזור מבחינתי, זהו מבחן גדול- מבחן של אמונה…
האמת שהדברים מטפטפים לי, אבל עדיין מרגישה שאני לא מסוגלת לשחרר לגמרי, אולי אני אסכים אבל רק בתנאי ש… וש… ושהוא יתחייב לעמוד בתנאים המסוימים שלי.
ואם לא, מה יקרה אם לא?…
אבל הנה שוב אני נכנסת לתחום של השליטה.
אני מרגישה כאילו עומדת בראש מדרון גדול, הקרקע רועדת לי מתחת לרגליים ואני אוחזת במוט ברזל, אני תופסת בו בכל הכח, הקרקע מתפוררת ואלוקים קורא לי "תעזבי, אני אשמור עלייך, רק תשחררי". אני מנסה לשמוע, משחררת שתי אצבעות, האחיזה קצת מתרפה אבל זה מפחיד. אבאל'ה תציל אותי, אני רואה אותו עומד למטה וקורא לי "תשחררי עוד, אני אתפוס אותך". אני רוצה, מתחילה לעזוב יד אחת אבל נאחזת בכל הכוח ביד השניה, לא מסוגלת לעזוב לגמרי. ואם אני אפול לכיוון אחר, ואם הוא לא יתפוס אותי, אני רוצה יציבות, הצילו! איך אפשר לעזוב?
יודעת שזה מה שצריך לעשות, אבל הפחד משתק היד מאובנת ולא נותנת לי לשחרר. משחררת אצבע אחת ותופסת באצבע השניה. שחררתי קצת, הרפיתי את האחיזה, אני מתחילה להרגיש את אבא קרוב אבל לא מסוגלת לעשות את הניתוק הסופי ולחתוך, הרי אין שום דרך חזרה ואם לא יהיה לי טוב שם למטה, ואם אתחרט זה כבר יהיה מאוחר מדי.
ואולי אגלה שטעיתי, שלא הבנתי נכון את ההוראות, שלא זה באמת מה שנדרש ממני לעשות, זה הרי בלתי אפשרי, בשביל מה הגעתי למעלה בשביל לפול בחזרה.
הכל קורא לי מבפנים "אל תעשי את זה", יש בי התנגדות כ"כ חזקה, זו התאבדות אני צורחת מבפנים, זה לא יכול להיות שזה מה שאני אמורה לעשות, אני אחליט שכן ואח"כ לא אוכל להתמודד עם זה, אז מה הרווחתי.
לשחרר? איך אפשר, טיפסתי כבר הרבה, כבר ראיתי את המקום אליו רציתי להגיע, מהמקום שבו אני עומדת, כבר הגעתי קרוב. אז נכון עכשיו הכל מרוסק, אבל אם ארפה עכשיו ואשחרר לגמרי, מי יודע מה יקרה? לאיזה מקום זה יוביל אותי? אולי לא אמצא את עצמי שם למטה, במקום לא מוכר – התחלה חדשה.
ואז אם ארצה לחזור, אם אתחרט, אצטרך לטפס בחזרה, שוב את כל הדרך מלמטה, והתרמיל כבר מרוקן, השפתיים יבשות, אין בי כח.
ואולי אם אמשיך להחזיק חזק עוד יום, עוד יומיים אולי יקרה נס ומישהו יושיט לי יד וימשוך אותי למעלה? אבל הכל שם שבור, מרוסק ואין שום צידה לדרך.
והקול זהו קולו של אלוקים קורא לי מלמטה "תשחררי הכל, בלי פחד, זה הכל אשליה, אני כאן מחכה לך". ואני עדיין חוששת ומפחדת ליפול. איך מאבדים לגמרי שליטה, משחררים לגמרי את האחיזה, בלי שאף אחד מבטיח לי מה מצפה לי שם למטה…
האם המחיר לא יקר מדי? האם אי פעם אוכל? האם אני באמת רוצה? האם אני מסוגלת…?
א-לי , תן בי את האומץ…
