החיים אצלי מחולקים ללפני ואחרי… עד לרגע שתפסתי את בעלי בפעם הראשונה הייתי בטוחה שיש לנו את הזוגיות הכי מדהימה שרק קיימת, הערכתי אותו עד כדי הערצה… היינו פתוחים אחד עם השני ולא העלתי בדעתי שהוא מסתיר ממני משהו.
היתה לו גישה למחשב כמעט כל יום אבל לא בבית שלנו. ידעתי שהוא יושב כמה שעות ביום על המחשב ושאלתי אותו הרבה פעמים מה אפשר לעשות על המחשב כל כך הרבה זמן? הוא היה עונה משהו שהיה מרגיע אותי. אבל בכל זאת היתה לי איזשהי תחושה שאני צריכה לבדוק מה קורה שם, באחת הפעמים שהזדמן לי לשבת על המחשב מיד אחריו בדקתי בהסטורית גלישה שלו (אחרי כמה פעמים שבדקתי והוא מחק, באותו פעם 'התפשל' לו) ונחרדתי. לא יכולתי להאמין שהבעל הצדיק שלי מתענין בנושאים כאלו. לא הבנתי איך הוא יכול להסתיר ממני משהו. איך תקופה ארוכה יחסית הוא לא סיפר לי כלום.
אי אפשר לתאר את הכאב של הגילוי, הוא חד ועמוק כל כך.
בשיחה שניהלנו מיד לאחר מכן הוא סיפר לי כמה קשה לו, כמה הוא מנסה לעזוב את זה ונופל שוב. והסיבה שהוא לא סיפר לי היא משום שלא רצה להרוס את התדמית שלו בעיני. ניסיתי להבין אותו אבל לקח לי כמה חודשים להתאושש מזה ולנסות להמשיך. הוא מצידו עשה שינוי מסוים וכבר לא היתה לו גישה למחשב.
זה עזר לתקופה מסוימת, עד שהכנסנו מחשב הביתה (לא רציתי את זה אבל הוא הבטיח לי את החסימה הכי חזקה שקיימת…)
בפעם השניה שתפסתי אותו הבנתי שאני צריכה לשנות את הגישה שלי, הפעם כבר לא היה לי את השוק הראשוני אז חשבתי שאני יכולה יותר לנסות להבין אותו. ביקשתי ממנו שישתף אותי ויראה לי היכן הוא גולש. מה שהוא הראה לי היו אתרים יחסית לא כל כך גרועים והגולשים שם היו בעיקר חרדים, כך שמבחינתי הבעיה היתה עם התערובת, עם ההתכתבויות והשיחות שלו עם נשים אחרות. הכאב לא פחת אבל ניסיתי לזרום עם זה, נכנסתי גם לפורום אבל זה לא עשה לי טוב. הרגשתי שזה ממש מדרדר. יש הבדל כשזה נעשה באופן מוסתר או כאשר זה ביחד. זה משפיע על כל האווירה בבית. וזה לא היה הכיוון שרצינו שיהיה. במיוחד שכמה שהוא הבטיח לי שהוא ישתף אותי בהכל ולא יסתיר ממני יותר הייתי עוקבת אחריו ורואה שהוא מוחק התכתבויות כדי שאני לא אראה.
לאחר תקופה קצרה והמון שיחות בהם שנינו הסכמנו שזה לא הדרך שלנו חסמנו את האינטרנט מחדש.
למעשה האמון שלי כבר נסדק לגמרי הייתי בודקת אותו כל הזמן והוא ידע את זה. חוקרת פרטית זה הגדרה עדינה למעקבים שעשיתי… כל דבר קטן שהיה מחשיד אותי הייתי חוקרת ושואלת אותו. מידי פעם הייתי מקבלת דפיקות לב אבל לא היה לי הוכחה. ככה עברה לה עוד תקופה, לא ידענו איך לצאת מזה. זה לא אפשרי לחיות בצורה חשדנית שכזו, אבל גם לא היה פתרון. במיוחד שהוא מעולם לא הודה במשהו עד שלא הייתי מגלה זאת בצורה ברורה. ובעצם הרגשתי שאני הבעייתית פה, כאילו הוא בסדר ואני כבר סתם פרנואידית.
עד הפעם האחרונה שמבחינתי היתה קצה גבול היכולת שלי. הבנתי שלא משנה מה נעשה תמיד נחזור לאותה נקודה, ואז לא היתה לו ברירה וסוף סוף הוא הלך ליעוץ והתחיל בטיפול. הוא הצטרף לתוכנית של 12 הצעדים, ולראשונה אני רואה שיש סיכוי לשינוי אמיתי.
בכל התקופות הללו לא יכולתי להבין איך בן אדם שבאופיו הוא טוב לב יכול לעשות דברים שגורמים לכאב לב כל כך חזק למישהו הכי קרוב אליו ובכל זאת זה לא מונע ממנו להמשיך.
לא הבנתי איך הוא יכול ככה להרוס את החיים המושלמים שלנו.
עכשיו כשהוא בטיפול אני כבר מרגישה יותר טוב, אני רואה שהוא רוצה מאד להשתנות, הוא שמח שהוא בתהליך הזה ואני מתפללת לה' שיתן לו את הכוחות לעמוד בנסיונות…
