שלום לכן יקירות,
נכון, היום החיים שלי ב"ה מלאים ברגעים נעימים. אבל זה ממש לא תמיד היה כך. ביומן הזה אשתף אתכן בימים אחרים. מתי שהיה לי כואב ועצוב בלב. בימים שהייתי בודדה וממש לא היה לי עם מי לדבר (או לכתוב) אני מקווה שתהיה לכן תועלת. לי בכל מקרה יעזור לזכור מהיכן באתי.
רקע קצר עלי: נולדתי למשפחה חילונית. צפונבונית. שנות חיי הראשונות עברו עלי בנעימים. כבת למשפחה אמידה פונקתי בלי סוף. קיבלתי כל מה שרציתי ושביקשתי וגם מה שלא רציתי ולא ביקשתי. למדתי בבית ספר מאוד נחשב ונרשמתי לכל החוגים. מה אתן יודעות, ילדה אינטליגנטית. חייתי בסטייל. מסעדות ובתי מלון היו עניין של יום יום. ואז ההורים שלי החליטו להתגרש.
אני לא זוכרת כל כך את תקופת הגירושין. נראה לי שהסתגלתי אליהם די מהר. המשכתי ללמוד בבית ספר נחשב וחייתי אצל אימי ומדי פעם הלכתי לבקר את אבא שלי. לא נעים אבל בסך הכול לא גם היה נורא, החיים נמשכו. גם אבא שלי וגם אמא שלי השתדלו מאוד שלא להקשות עלי. הרגשתי שהם מנסים לוותר אחד לשני כדי שיהיה לי קל. בסתר ליבי קיוויתי שיחזרו לחיות יחד.
זה לא קרה. אחרי תהליך ארוך – סמינר ערכים – אמא שלי חזרה בתשובה, עברה לעיר חרדית למרות כעסם הגדול שלאבא שלי והוריו. הם ניסו לדבר איתי, (ילדה בת 10!) שאתנגד לחזרה בתשובה ולא אסכים איתה. לא הקשבתי להם אבל המשכתי להפגש איתם כי אהבתי אותם.
עד שיום אחד אימא שלי החליטה שאבא שלי לא נותן לה מספיק "המזונות" והשתמשה בי כדי 'להוציא' ממנו יותר. ניתקתי איתם מגע. לא דיברתי איתם בכלל. גם לא בטלפון…
כאמור, התעלמתי מהם לגמרי. 'יישרתי קו' עם אימא שלי. רציתי לעזור לה אז וויתרתי על הפגישות והשיחות איתם תקופה ארוכה. יום אחד הטלפון צילצל, הרמתי ושמעתי את סבתא שלי קוראת בשמי. היה לי מאוד קשה. פרצתי בבכי. אני זוכרת את עצמי מבטיחה לי שלעולם לעולם לא אתגרש. כל כך רציתי לגדול ולבנות בית משלי. בלי שאני או הילדים שלי נקרע בצורה כזו. בסוף אבא ואימא שלי הגיעו להסדר. יכולתי שוב להתראות עם המשפחה של אבא שלי.
שמחתי. בסך הכל היה לי כיף כשנפגשנו. אבל היה לי לא קל. מצד אחד אהבתי אותם, ראיתי שהם באמת רוצים אותי. שמחים בי. ומצד שני גם התביישתי בהם. התביישתי בזה שאני בת להורים גרושים. קינאתי כ"כ בחברותי לכיתה שזכו לאבא ואימא בבית רוחני וחם. (ככה לפחות אני חשבתי) כמעט בכל שבת התארחתי עם אימא שלי אצל שכנות וחברות. כולן ממשפחות נחשבות. חלק מהן אפילו היו מורות בבית הספר בו למדתי. היה לי לא נעים שהיית צריכה להיטלטל כל שבת לבית אחר במקום להיות בבית שלי. הייתי עצובה. הבנתי שאני בת לאם חד הורית חרדית וסבלתי. ראיתי גם כמה אימא שלי סובלת כשהיא היתה לבד.
כך גדלתי.
באחד הבתים שהיינו מתארחים בהם לעיתים קרובות היה ילד אחד שהיה קצת יותר גדול ממני. לאט לאט פיתחתי אליו רגשות. גם פנטזיות… אימא שלי קלטה אותו. גם אותי. האמת, שהיא די אהבה את הרעיון.
זה היה הבחור הראשון איתו נפגשתי.
הפניה הרשמית היתה מצד ההורים שלו. נפגשנו. תארו לעצמכן מה זה לשבת עם מי שכבר כמה שנים (בדימיונות) הוא בעלי… מצד שני היו לי גם המון חששות. שמעתי שהוא ירד קצת מהדרך. באתי בעיקר כדי לבדוק כמה זה נכון. וזה היה עצוב. מאוד. כבר אחרי פגישה אחת הסכמנו שההשקפות והשאיפות שלנו לא תואמות, אנחנו לא מתאימים. התאכזבתי. אבל המשכתי הלאה. ידעתי מה אני רוצה – בית של תורה. בכל מחיר.
אחרי עוד כמה פגישות, הכרתי את מי שהפך לימים לבעלי היקר. הפגישה הראשונה היתה קצת מביכה. אוסף של פשלות, אבל לא היתה לי סיבה אמיתית לומר לזה לא, אז החלטתי שבנתיים אני לא 'מורידה' את ההצעה הזו. ואז הגיעה הפגישה השניה,. ראיתי מולי בן אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו. מה המטרות שלו. האבא – בעל שחיפשתי כל החיים ישב מולי. איזה כיף הוא הולך להיות שלי…
אחרי 4 פגישות התארסנו. הייתי בעננים. החלום שלי מתגשם…
אימא שלי היתה 'בעיצומם' של הנישואים השניים הכושלים שלה, מה שבהחלט תרם לשמחה שלי להקים לי את הבית שלי. דווקא עם הבעל השני שלה הסתדרתי מצויין אבל המציאות היתה מביכה. הם נעו ממריבות מכוערות להתמרחויות מגוחכות. רציתי כל פינה משלי בלי שיגידו לי מה לעשות, פיקפקתי בהדרכה של אמא שלי על איך אמורים להראות חיי נישואין.
היא מצידה לא השתכנעה כל כך מהבחירה שלי בארוסי. אפילו אמרה לי שהשידוך הזה הוא טעות… ואני השתגעתי ממנה. אוף, עוד פעם היא חושבת שמחליפים גברים כמו גרביים? התקרבתי מאוד לבעלי בתקופה הזו. פינטזתי עליו בלי סוף, חיכיתי לחתונה בחוסר סבלנות.
התחתנו. כיף חיים. חייתי ברקיע השביעי. ירח דבש אמיתי. חלום. החיבור האמיתי שכל חיי המתנתי לו קרם עור וגידים לנגד עיני. בהתחלה גם אמא שלי שמחה. בהמשך פחות. ככל שהיא קלטה שבעצם "עזבתי" אותה היא שמחה פחות. ועם השמחה הצונחת שלה צנחה השמחה שלנו. היא פשוט מיררה לנו את החיים (גם היום. נס שיש לנו את התוכנית!) כל עוד הייתי תחת השליטה שלה הכל היה יופי. ילדה כנועה, צייתנית מקסימה וחסודה. ה-כ-ל היה נפלא. ברגע שבעלי נכנס לתמונה היא התפוצצה. כשהתחילו הסימפטומים שלו כמכור להתגלות, לדוגמא – סדר יום הפוך. ער בלילה וישן ביום – היא התחרפנה לגמרי.
מסכת הלחצים שלה עלתה רמה – את צריכה להתגרש ממנו.
באתם הימים ירח הדבש שלנו די נגמר. היו לנו המון רגעים יפים, אבל גם המון מריבות. על כל מיני דברים, במיוחד בגללה. אני כבר הייתי אמא והיא השתלטה גם על הנכדים. תמיד היא ידעה מה צריך לעשות איתם ונתנה לי הרגשה שאני לא. הרגשנו תקועים ותלינו את חוסר ההתפתחות שלנו בה. החלטנו לעבור דירה למקום הכי רחוק ממנה שאפשר.
שם, מאות קילומטרים מהסביבה הקרובה שבה גדלתי, התחלנו חיים חדשים כמעט לגמרי. לא היה לי קל בכלל. מצד אחד באמת התפתחנו, בעלי קיבל תפקיד והיה נראה שזה עושה לו טוב. חוץ מהלימוד בכולל הוא היה מוצלח מאוד בקירוב רחוקים. נתן שיעורים ורשם חילונים (וחילוניות!) לסמינרים! המון חסד. מצד שני לי לא היה טוב. לא היו הרבה ברירות ולא יכולתי להיות בררנית, אז עבדתי במשהו שלא התאים לי. וצמחו לי קרניים.
הבית היה הנחמה שלי אבל גם בו היה לי לא טוב. לאט לאט בעלי נהיה מנותק. השעות הרבות שהיה מחוץ לבית הרחיקו ביננו. התחילו ויכוחים גדולים על כל מיני שטויות. הוא היה מתחמק מלהיות איתי, ההרגשה הכי חזקה שלי היתה שגם כשהוא היה נמצא בבית הוא לא היה פה. לא איתי. (לא דימיינתי שהוא גם לא שלי) באחת המריבות החזקות הוא הודיע לי שזהו. נגמר לו, אין לו סיבה להמשיך לחיות איתי. הוא עוזב את הבית כי הוא פשוט לא אוהב אותי. ואז לקח תיק והתחיל למלא איתו את הבגדים שלו.
בכיתי וצעקתי עליו מתיסכול. כל העבר שלי עם אימא שלי והבעלים שלה קפץ לי. למה?! אני באמת אישה ט-ו-ב-ה! הלכתי אחריך עד סוף העולם! בכל מצב אני איתך אפילו מול אימא שלי. מה עשיתי לך?! אתה רק מחכה לי בסיבוב. כל הזמן תופס אותי במילה בשביל לריב איתי (לא ידעתי עד כמה צדקתי.) הוא מילמל משהו על זה שנמאס לו. ושאני צריכה להשתדל יותר… אבל נשאר. מיד אחר כך גיליתי שבמריבה הגדולה הזו גם ההורמונים שלי חגגו. הייתי שוב בהריון.
אי שם, על הספה, בכיתי את הנשמה שלי. בכי של נפילה לתהום. שהכל סוגר עלי. אין לי על מי להישען אלא על אבא שלי בשמיים. ממש אין עוד מלבדו. אין.
וכשנשענתי עליו הוא היה שם. שמע לקול בכיי.
בעלי קיבל מחבר מאוד קרוב שלו הצעת עבודה קורצת שהחזירה אותנו לאנושות… עברנו דירה. שם, במקום המגורים החדש, החבר גילה לבעלי שהוא מכור ודרכו הוא הגיע למרכז גמילה. הוא התחיל להיפגש עם מטפל בשיטת 12 צעדים, וראיתי שמשהו קורה לו. בהתחלה הוא אמר לי שיש לו בעיות רגשיות… אחרי שבועיים בערך, בליל שבת, יום לפני שאני אמור ללכת למקווה, הוא סיפר שהוא היה עם נשים אחרות. שם לי על השולחן הכל. ה-כ-ל! על ההתמכרות שלו. הייתי המומה. המילים הראשונות שיצאו לי מהפה היו – הוליווד הפסידה שחקן!
כי זה הדבר האחרון שהייתי חושבת עליו. חוץ מהמריבות המגעילות והתפילות שהוא חיפף (אחרי זמנן הוא הסביר לי שהוא נגעל מעצמו ולא יכל להיכנס בית כנסת) איתי הוא התנהג כצדיק. גם כשקיימנו יחסים זה היה רק לפי ההלכה. ופתאום היה לי הסבר לכל ההתנהגות שלו. אז עם כל הקושי לקבל אותו, באיזשהו מקום אפילו שמחתי. כן שמחתי, שיש שם לבעיה שלו. שהוא מתחיל לעשות עם עצמו משהו והחלטתי לתת לו צ'אנס נוסף.
בעלי נתן לי טלפון של רב, מישהו שהוא למד איתו בעבר שעסק בשלום בית, ובכל פעם שהיה לי קשה דברתי איתו. הוא לא נתן לי פיתרון אמיתי אבל הכתף שלו תמכה בי בימים הקשים האלה (וכמו מטומטמת התחלתי לפנטז עליו). יום אחד בעלי חזר הביתה ואמר שאם החלטתי להישאר ואני רוצה להיות חלק מהתהליך אמרו לו שיש כלי נוסף שיכול להועיל – שהאישה תעשה גם היא צעדים. הסכמתי מיד. רציתי לקחת בזה חלק. באותו הזמן לא היו כל כך קבוצות למכורים בטח שלא לנשות מכורים. היו כמה נשים שנפגשו מדי פעם אבל זה לא היה זה. אז הלכתי לאותו מטפל שלו.
נפתח בפני עולם חדש שלא הכרתי. גיליתי את עצמי. מי אני ומה אני. הבנתי כמה העבר שלי השפיע על המציאות שלנו. שהפחד הסמוי שלי להינטש, ושהבית שלי יתפרק עוד פעם, עזר לו לחגוג, לסובב אותי. למדתי להציב לו גבולות, לעמוד על שלי. התחלתי לחיות באמת. זה הטריף אותו. הוא לא יכל לקבל את זה שפתאום יש עוד מישהי עם דיעה בבית. זה היה נורא. הוא הכיר את כל החולשות שלי ושל משפחתי והשתמש במילים מאוד פוגעות ואני מתתי. לא ידעתי אם זו הדרך הנכונה. לא היו הרבה חברות לשתף ובכיתי כל הזמן לאלוקים. הרגשתי שזה הדבר הנכון כי היו לנו גם התקדמויות והוא נהיה יותר נוכח. אבל היה לי מאוד קשה. (אני עוד אכתוב על התקופה הנוראה הזו)
לאט לאט הבנתי גם שעשיתי שימוש לא נכון ולא מאוזן בכלים שנתנו לי. כל כך התלהבתי מהאישיות החדשה שלי, שסתם התעקשתי איתו על שטויות. אבל עם הזמן גם זה התאזן. למדנו לעזוב מריבות כשהן התלהטו ובהמשך מיד כשהן התחילו. בסוף גם לזהות אותן עוד לפני שהתחילו. אני עדיין טועה, אבל פחות. גם הוא.
כל כך שמחתי לפגוש נשות מכורים שלא היה לי אכפת לשבת עם נשים של מכורים לסמים, כי באותה תקופה לא היתה קבוצה לנשים של מכורים לפורנו או למין. ניסינו לפתוח קבוצה כזו אבל זה לא הלך. הבנתי שעוד לא הגיע הזמן. ככה אלוקים רוצה וזה בסדר. כל שבוע ערב אחד, עזבתי הכל ונסעתי לקבוצה של נשים חילוניות שהדהימו אותי בכל פעם מחדש עם האמונה שלהן. הרגשתי אחרת אבל למדתי מהן. את הצעדים והמסורות (הצעדים הם כללי התנהלות פרטיים, המסורות הם כללי התנהלות של הקבוצה) בעיקר קיבלתי תקווה. ישבתי שם וחשבתי שאם הן מצליחות לחיות את היום יום עם בעל נרקומן גם אני יכולה לחיות עם הבעל הזה שלי. היו שם לפעמים גם דרמות שגרמו לי לקוות שיום יבוא ותהיה לנו קבוצה משלנו.
והיום הזה הגיע. לאט לאט, עוד אחת ועוד אחת, הצטרפו לקבוצה הזו נשים של מכורים למין. הקבוצות של הגברים גדלו מספרית ואיתם באו גם הצורך לנשות המכורים, התחילה קבוצה ראשונה של נשות מכורים. התאספנו כל שבוע כמה נשים ושיתפנו בבעיות שלנו ובדרכים שאנו מתמודדות איתן. ואז הגיע הכנס הראשון של מכורים למין בארץ וזה היה מדהים. (עוד כמה חודשים יש עוד אחד) הגיעו חברים ותיקים מחו"ל שלימדו אותנו המון דברים שלא ידענו. על הצעדים על החיים. עד אז לא היה כל כך את מי לשאול. הרבה דברים בכלל לא ידענו. אני לדוגמא לא הבנתי שאני מרצה את בעלי. גם בתוך ההחלמה שלו. כשבאה אישה של מכור ותיקה מחו"ל ודברה על ריצוי שלה מול בעלה, כמה היא רצתה לזכות בתשומת לב ממתי שהיא היתה קטנה וגם אחרי זה מול בעלה המכור, הבנתי מה קורה אצלי. ככה למדתי כלל חשוב: אני מרצה רק כשאני מרוצה.
היא סיפרה שיש לה ספונסרית. עד אז ידעתי שבעלי צריך ספונסר, אני לא. חיפשתי ספונסרית, ובחסד ה' מצאתי. אישה מדהימה שגרה בחוץ לארץ. נקשרנו מהנשמה. אני מדברת איתה מאז בקביעות ובכל פעם שהיא מגיעה לביקור בישראל אנחנו נפגשות כמו שכבר תיארתי לכן במאמר אחר. ואז אירגנו שבתות למכורים ונשותיהם. כיף לא נורמלי. שבת שלימה מסביב להחלמה. ביקשו ממני ומבעלי לתת מסר זוגי, הסכמתי ואז התחרטתי, מתתי מרוב פחד. בסוף דברנו. לא לפני שבכיתי חצי שעה בחדר, וגם זה עבר (אני עוד אכתוב על זה) בקיצור, עברנו דרך המון קשיים, ואני למדתי שמה שלא הורג אותי מחשל אותי.
כיום אני ממשיכה לעבוד את התוכנית של 12 הצעדים, משתתפת בקבוצות, בקשר עם חברות אחרות, והחיים שלי עברו שינוי של 180 מעלות. אני מודה לאלוקים על הנס הגדול, ומאחלת אותו לכל אחת שקוראת את היומן הזה.
