לימים הנוראים שנה שעברה, היתה לי בקשה אחת. בקשה של אדם נואש, חסר אונים, ומבולבל: ה', אבא שלי, תרחם על הבת הקטנה שלך, ותן לי שלווה!
אבא, מה בקשתי? שלווה ומנוחת הנפש! אני מרגישה שאני מתמוטטת עצבית, אני משתגעת עוד רגע
אין, אני לא יכולה יותר להכיל את הכאב הזה יותר, אבא! עברתי את מכסת הסבל ההגיונית. "מי ישלוו ומי יתייסר", זה מה שצעקתי לאבא שלי.
עמדה אז אישה בלי כוחות נפש, בלי תעצומות, רק גוף סמרטוט שלא מסוגל כלום, שאין לו כוח לחיים האלה בכלל.
מה היא שווה אם בעלה עסוק בעצמו ובכלל לא רואה אותה, קוטל אותה ולא מבין את צרכיה?
אין, אין לה כלום! וככה הרגשתי אבודה עד מוות.
ואז ככה עברה לה עוד רבע שנה בנשיכת שפתיים כואבת, עם החלטות בחיים מבולבלות, לא ממקום פנימי, החלטות שכולם מחליטים לאישה הזאת, רק שהיא שותקת ונותנת לכולם לסובב אותה כמו מריוניטה שרצתה, אך היתה חסומה! עצורה, כבולה ומסוגרת…..
ואז –
שערי תפילה ודמעה נפתחו, ואותה אישה גילתה על התוכנית, וגם בעלה.
וההבנה הזאת שאני לא אשמה, אני לא גרמתי לבעלי להיות שלומזל, אני לא גרמתי לו להיות עצוב, מדוכא ואומלל כמו שהוא דרש לי ימים ולילות, אני לא!
אני לא! ופתאום הרגשתי קלה כנוצה, משוחררת, יכולתי לחשוב, יכולתי לעוף, יכולתי להתקדם בחיים שלי שנעצרו אי שם…
זה היה מדהים. תחושת ההקלה לא ניתנת לדימיון. פתאום חזרה לי המוטיבציה לחיים, הרצון לחיות…
וככה עם התחושות הללו והמון עזרה מחברות בתוכנית, זכיתי להגיע למקום שטוב לי, הגעתי להחלטות נכונות לחיי מתוך שיקול דעת נקי וצלול, שלחתי את הבנות למעונות, יצאתי לעבוד במקום שטוב לי, אין, לא הייתי עושה את זה בחיים ממקום החולה שלי. אין סיכוי.
עשיתי דבר שרציתי כל חיי, והרגשתי נכה כל עוד לא עשיתי את זה, ויצאו לי העיניים כל פעם שראיתי אישה עם רשיון, ולע אין, מהמקום החולה שלי לא הצלחתי לעשות את זה,
לא פרגנתי לעצמי, לא הרשתי לעצמי לגדול, הייתי שקועה בכאב, בכאב של אחרים.
ואז התחלתי לטפל בעצמי. הלכתי ללמוד נהיגה, ואני הרגשתי כמה ה' איתי, בכל רגע. אפילו עברתי בטסט ראשון, לא לבזבז יותר מידי כסף…
השנה גם סיימתי את התואר שלי. שזה נס משמיים שנמרח כבר 5 שנים…
אני ממש רואה ברכה בכל יום מהרגע שאין לי את הזבל הזה, את הכאב הזה את הקיטבק של מישהו אחר, ההבנה שיש לנו חיים משותפים, אבל לכל אחד יש מסלול חיים משלו ואין לי שליטה עליו, זה האיר את עיני לאין ערוך!
נולדתי מחדש. אני מודה לה' בכל רגע על ההבנה הזאת, גם עם הקשיים, ויש קשיים, אני לא מגיעה לסף הדכאונות מהתקופה שלקחתי את כל האחריות עלי…
אני כבר לא לבד.
יש לי אבא.
והוא אוהב אותי.
גם אם הוא חושב שאני צריכה לעבור מסלול קצת אחר. קצת מגוון. קצת מאתגר יותר.
אני אוהבת אותך אבא.
באמת.
תודה על החיים החדשים,
וגם על החיים הישנים יותר, שחישלו אותי ועשו אותי טובה יותר, עם הבנה לסובב, עם יכולת הכלה גבוהה יותר, כדי שאבין יותר טוב את בעלי…
תודה על המתנות היפות בדרך,
וגם על המכשולים.
תודה על הרגעים שנתת לי יד וראיתי אותך לצידי והרגשתי בטוחה,
ועל רגעים שהרגשתי לבד, אבל בסוף הבנתי שאני על כתפיך הרחומות.
תודה אבא שלי.
אוהבת מאד.
ש.
