אז אל תגידו לי שזה לא בגידה.
אל תרחמו עלי.
אל תתייחסו אלי כאל נפגעת משנית של הפצוע שצריך לטפל בבעיות שלה כדי שהוא יוכל לעבוד בשקט.
משהו בתשתית נשיותי התפורר כאן, ומשהו היה צריך להיולד מחדש.
אינני אותה אישה מהרגע שנבעלתי לאיש שלי לראשונה, אינני אותה אישה מהרגע שהריתי, ילדתי, אינני אותה האימא מהרגע שנולדה לי בת נכה, ואינני אותה אישה מהרגע שנודע לי שאני נשואה למכור לתאווה.
אני זוכרת את עצמי מתעוררת בבוקר הלילה הראשון של החתונה. בעלי הטרי עוד ישן ואני הולכת למראה מביטה בגופי שנפתח לראשונה ומבינה שמשהי חדשה נולדה כאן. בוקר נקי וזך בנוה אילן, וליבי מבקש לצאת החוצה ולצעוק לעצים ולשבילים, השבעתי אתכם הרי ירושלים , לא אשוב עוד למה שהייתי אמש, נולדה עכשיו אישה. פונה לעבר הדלת, ולובשת כתר לראשי. המטפחת אותה מדדתי מגיל קטן בשעשוע. והיא תהיה לי לאות לכל העולם, אינני אותה אישה.
הסוד, הבושה, המסכה שאני עונדת מאז שגיליתי שבעלי מכור, זה לא אני.
אני אישה של שיתוף, כנות, אמת.
וכאן אני מבקשת לשוב לשורשי. לא רוצה יותר סודות.
גדלתי בחינוך ליברלי פמניסטי. חונכתי שכל ההבדלים בין גברים לנשים הינם הבניה חברתית בלבד. חונכתי לזלזל בערכי צניעות שבאים להגביל ולחנוק את האישה. גברים המתקשים לשלוט בייצרם היו מושא ללעג. ועוד יותר בקשתם שנשים ישמרו על צניעותן. שהם הדפוקים ישלטו על ייצרם הדפוק.
התבגרתי מוקדם, גם נפשית וגם מינית. אהבת התורה ננטעה בי מגיל קטן. ובמקביל גם הערגה להיות לאיש. הלכתי ברחובות צמאה לאהבה, מתרגשת מכל בחור שעובר ומתאהבת בלי סוף. דבקה בי האש של האהבה. האש שדחפה אותי ללמוד תורה לחפש ולבקש את דרכי הרוחנית, ולחפש את שאהבה נפשי. עד שמצאתי את שאהבה נפשי למדתי תורה בלי סוף כדי לתת מרגוע לנפשי הצמאה.
אני זוכרת בגיל ההתבגרות את הבנות סביבי מדברות על המודל הנשי המושלם שכל גבר מחפש. 30 60 90. ערוץ 2 התחיל ואיתו הפרסומות. מודל הדוגמנות שם גז ואיתו נשות ישראל שעורגות להדמות לו. מעולם גופי לא התקרב במילימטר למודל הזה. מראש הבנתי שאין לי סיכוי. לא עניין אותי העיסוק בדיאטות. הדבר היחיד שעניין אותי זה תורה. אבל הפחד נדבק בי חזק. הפחד שאיש לא ירצה אותי כי אני לא מתקרבת להיות האישה שגברים מחפשים ישב טוב אצלי. ובליבי תפילה שאהוב ליבי לא יהיה מהגברים האלה. אהוב ליבי יהיה זה שמביט לי ישר בעיניים ואני בשבילו מלכת העולם ואין אישה אחרת מלבדי ויאהב את גופי ביופיו כמו שהוא. חלמתי על חבר נפש קרוב. שנביט על כל העולם מהצד ביחד. יד ביד נלך ונעבור ביחד את החיים. וביחד הכל נפלא וטוב וכל העולם כאין נגדנו.
ונפגשתי בחיפושי עם כמה בחורים. הגיע האיש שלימים יהיה בעלי. ולראשונה מכל הבחורים שיצאתי איתם בשלב מתקדם של הקשר הוא שיתף אותי בהתמודדות שלו עם פגם הברית ולא אשכח את המשפט: לעולם לא תביני מה עובר עלי. הבנתי ולא הבנתי. אבל עלה בי רגש חזק של אמפטיה, והערכה גדולה לכנות שלו. אמת זה מה שתמיד חיפשתי. תמיד התחברתי לאנשים אמיתיים. לא יכולתי לסבול צביעות ושקר. ומידה זו אצלו שבתה את ליבי, ביחד עם גופי שצמא לקשר, לחום, לבית, צמא לחתונה. לאחר החתונה הבנתי על מה דיבר. האדמה שלרגלי רעדה. גיליתי את גופי, את גופו. ולראשונה הבנתי חד משמעית שהחינוך הליברלי עליו גדלתי שכל ההבדלים בין גברים לנשים הינם הבניות חברתיות מדחיק גורם חזק בחיים שבו לעולם גברים ונשים לא יהיו שווים, המיניות. הבנתי עד כמה הנושא מודחק ולא מדובר. עם גילוי הגוף לא יכולתי ללמוד תורה. התורה שליוותה אותי מאז ראשית התבגרותי פתאום לא הייתה רלוונטית. חיפשתי תורת אמת שתנטע בתוכי חיי עולם. חיפשתי חיבור לגוף ולחיים. התחלתי במסע חיבורים לעצמי ולנשיותי ולתורה אחרת.
אני זוכרת את עצמי מסתכלת שוב על הגברים שהולכים ברחוב עם עיניים ברצפה. הבוז שעליו גדלתי התחלף בהערכה גדולה ובקנאה בנשים שלהם. לאט לאט נפרדתי מהליברליות ומהפמניזם, הבנתי שהם לא נותנים מענה לחיים אותם בקשתי. צניעות הפכה לי מערך שמרני ופרמיטיבי לשומר ומגן של הקן אותו אני בונה. לחומות שמאפשרים אינטימיות וצמיחה.
תשע שנים אנחנו נשואים. ולראשונה התעוררו לי נורות אדומות על בעלי. וגם כשהם התעוררו לא העליתי בדעתי בדמיונות הכי גרועים שהוא ישקר לי.
בעלי הייצרי שידעתי מאז האירוסין שייצר זה התמודדות חייו פתאום ראיתי שהוא לא נזהר. הוא התחיל לעבוד עם נשים. ראיתי אותו זורם איתן בחופשיות שהכרתי מחיי הליברלים. מדבר עליהן בחיבה ובעיניים בורקות. כשפתחתי איתו את הנושא קיבלתי תוקפנות בחזרה והתחלנו בויכוחים אידאולוגים על מה אסור ומותר לאנשים נשואים. הוא האשים אותי בדוסיות ובשמרנות. למה את לא סומכת עלי? הוא שאל אותי שוב ושוב. ואני שאלתי את עצמי . למה אני לא סומכת עליו? אתה לא צנון. אתה מתמודד עם פגם הברית, איך אתה יכול להתנהג כאילו זה לא קיים? ואני לא חושדת שאתה מסתיר ממני משהו, אני לא אוהבת את מה שאני רואה. פיצוצים התחילו ביננו. הלכנו לטיפול זוגי וכמעט סגרנו את הבסטה. הוא עשה שינוי בעבודה והמשכנו. פיצוץ על נושא אחר ועוד טיפול. שנה עוברת שוב פיצוץ ועוד טיפול זוגי. היום אני מבינה שכאשר צומחים שקרים בזוגיות הם מחלחלים מתחת לפני השטח ומערערים הכל. וזה מה שקרה לנו.
עוד שנה עברה. ופתאום אני מגלה מכתב. אני מכור. חי עם סוד ולא מסוגל לגלות לאישתי.
קראתי את המכתב לפנות בוקר. האדמה רעדה לי מתחת לרגליים. באותו השבוע יום הנישואים ה12 שלנו. הולכת למיטה ומביטה בבעלי הישן. מי זה הגבר לו אני נשואה? מרגישה זרות ורוצה לברוח.
הלכתי לעמל יומי והוא לעמל יומו. חוזרת הביתה ומגלה ים של הפתעות ליום הנישואין. הייתי כל כך זקוקה להרעפת האהבה הזו שהעדפתי לשכוח את המכתב. עברו שבועיים והבנתי שאני כבר לא יכולה להיות בסוד הזה. והחלטתי לספר לו . סיפרתי. כולו שכב מולי מכווץ וחיוור.
ואני מבקשת לדעת פרטים. מה זה הסוד הזה? מה ראית? עד לאן הגעת?. הוא מסרב. ועם הסירוב החרדות גוברות. האדמה מתחת לרגלי נשמטת.
והיה ברור שאו טיפול או שאני קמה ועוזבת. והוא מתחיל במסע הגמילה. מובס ופצוע מולי. הסירוב שלו לספר לי מה היה מעלה את סף החרדות והחוסר אמון שלי לשמים. אני מחפשת מרגוע לנפשי בידע הרשת. קוראת כל מאמר אפשרי על מכורים לפורנוגרפיה, פותחת כמה סרטים כדי להבין במה מדובר. וככל שאני קוראת יותר אני מתמלאת גועל. רוצה לברוח.
אני שהשליחות שלי זה לדבר על הקדושה שבגוף, על חדר המיטות שהוא קודש הקודשים, שהייחוד הוא ייחוד הכרובים, קודש אבריך הוא ושכינתיה, מבכה על קודש הקודשים שלנו שחולל, ומבינה כמה זה חדר אלינו, חדר אלי פנימה.
בעקבות הקריאה ברשת אני מבינה עד כמה התופעה רחבה. החינוך האקטיביסטי לתיקון עולם שגדלתי עליו צורח מתוכי. לא ייתכן שזה מה שקורה מתחת לפני השטח ומתקני העולם שותקים.
ואני צורחת, איפה אתם, רבנים? פעילי זכויות אדם? פמניסטיות? למה אתם שותקים ומאפשרים לתעשיות הזבל האלה להשתלט על העולם? איך אפשר להמשיך להתנהל כאילו הכל כרגיל?
היועצת שעובדת עם בעלי בישיבה התיכונית פותחת בפני הרמי"ם את תופעת ההתמכרות לפורנוגרפיה אצל התלמידים. ואני מגחכת לעצמי. פרט שולי אבל הבעיה הרצינית היא אצל הרמי"ם לא אצל התלמידים. תלמיד תיכון הצופה בפורנו פוגע רק בעצמו. ר"ם נשוי מפרק את הקן שלו. ושוב אני רוצה לצרוח תעזבו את המתבגרים בשקט. תדברו על הבעיות של הנשואים. לו היא הייתה יודעת שהבעיה היא אצל הרמי"ם היא הייתה חושבת פעמיים אם לעבוד בישיבה תיכונית.
ואני צועקת אליך אבא שבשמים, איך מגדלים ילדים בדור כזה לחיי משפחה? איך נערים כאלה מתחנכים למחויבות ולקשר? איפה קדושת הגוף כשנפגשים עם הזוהמה הזאת?
הרצון לברוח הולך ומתחזק. לא רוצה שזה יהיה אב ילדי. רוצה להרחיק אותם ממנו. ואופס אני שוכחת פרט שולי, אבא שלהם הוא תמיד ישאר. ואם אני רוצה לעזור להם אני חייבת לעזור לו.
אני נפגשת עם המטפל שלו ומתעקשת לשמוע וידוי. לא מוכנה לותר על הביחד. רוצה להבין איפה הוא היה ואולי כך לנסות לבנות אמון מחדש.
בלית ברירה בעלי נכנע לרצון שלי לוידוי. אנחנו נפגשים אצל המטפל והוא מתודה בפני. מספר ובוכה. קרוע לגזרים. אני נחשפת לכאב הגדול של הקרע בין רצון נמוך שמשתלט עליך לבין רצון גבוה ששונא את עצמך תוך כדי. לקבל חוסר אונים וחולשות זה מעולם לא הייתה הבעיה שלי. ליבי יוצא אליו ומתמלא באמפטיה. אני מרגישה רגשות אמהיים שמתמלאים חמלה ואהבה. רצון לומר לו כמו לילד במצוקה, אני לא עוזבת אותך, לא משאירה אותך לבד.
אחותי רעיתי יונתי תמתי. האחות והרעיה יוצאים לקראתו מלאי חמלה אהבה ואמונה. היונה והתמה עדיין פצועה וחבולה. הכאב של הבגידה עדיין נשאר. הרצון להיות יחידה ותמה לאיש שלי, מושא חשקו ורצונתיו הבלעדיים לא פג. והוא כואב ושותת דם.
אחת הנשים בפורום נשות המכורים של "שמור עיניך" ייעצה לי: תהיי מטופחת. מוזר. באופן לא מודע בתקופה זו הרגשתי צורך להתלבש להתאפר ולהתקשט. כאילו צועקת תראה אותי, תסתכל עלי. ומה את חושבת לעצמך, להתחרות בדוגמניות סרטי הפורנו אין לך רבע של סיכוי. אולי הצורך להתקשט בא מדחף שלי לבנות את נשיותי מחדש, ואולי כאות וסימן לעולם שמשהו עובר עלי. גם אם אני לא מספרת כלום. אני מתפוררת ונבנית מחדש.
הטיפול פותח את בעלי להפגש עם הילד הפנימי, השובב, שחושב רק על הרגע ועל עצמו ורוצה להינות. הוא נפגש עם ראשית התבגרותו המינית, עם הקרע שבין המבוגר שבתוכו שכועס על הילד ורוצה לרצוח אותו, לבין הילד שככל שרוצחים אותו יותר הוא רק מאבד שליטה וגובר.
ואז נפתח לי הפתח. פתח הבחירה.
אז אל תגידו לי שזה לא בגידה. הברית שבעלי התחייב לי שקידש אותי מתחת לחופה הופרה. האמון נשבר.
מותר לי, מותר לי מותר לפרק את משפחתי על זה. יש לי את מלא ההצדקה והזכות. מותר לי להתאבל על מה שנלקח ממני.
ויש לי אפשרות לבחור אחרת, יש לי אפשרות לבחור לגדול.
לבחור לראות את המצוקה של הקרע שבין הילד למבוגר. הילד בגד בי. הילד לא יודע מה טוב לו. הילד מסכן וצריך גבולות, הילד צריך ללמוד איך לנתב את כוחותיו הגדולים, כוחות החיים והשמחה, כוחות הצחוק והשובבות. והמבוגר הכואב עדיין רוצה אותי ולא מוותר עלי. ואני יכולה לבחור להקשיב לברית שהמבוגר כרת איתי ולא רוצה להפר אותה. הוא רק צריך לשכנע וללמד את הילד שגם אם הוא לא מבין אני היא אשת נעוריו.
אני בוחרת להשאר איתך בעלי. לא מוותרת לך ולא מוותרת עליך.
אני בוחרת להשאר איתך ולא לפול לילד. לגדול איתך ולהקשיב למבוגר הצמא לקשר.
במקביל הדרכתי כלה ששיחתנו התגלגלה לדבר על פגם הברית. והיא שואלת אותי: התורה לא מזככת אותם? תוך כדי השאלה אני חשה שליבי נקרע. אני נזכרת במשפט של בעלי כשהתארסנו : לעולם לא תוכלי להבין מה עובר עלי. אני נזכרת שלאחר הלידה הראשונה שלי אמרת לי שכשהבטת בי יולדת שהרגשת עוצמה שפורצת ממני , סוד שלעולם לא תוכל להבין, אבל את העצמה אתה רואה. וכך כשאני מביטה עליך אני אומרת אותו דבר. לא אוכל להבין מה עובר עליך, אך את העצמה אני רואה, את כוחות החיים, את האש. אני לא עונה לכלה לשאלתה, רק מספרת לה את הסיפור בגמרא על "נורא בי עמרם". ואני מהרהרת בשאלה שלה, ובליבי תפילה שהמתנה שהתורה מביאה זה את הצעקה "נורא ביה עמרם". ורוצה לפנות אליך בעלי ואל כל הגברים המתמודדים ונלחמים, "מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי". איזו מתנה נתן רב עמרם חסידא לתלמידיו בצעקתו, אל תתביישו לצעוק! תזעזעו את העולם ותספרו את הסיפור שלכם! זו התקווה היחידה שאני רואה לגדל דור אחר היום. דור של בעלי תשובה מתמודדים וצועקים. לא רוצה יותר סודות!
"את נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך". ואני מביטה אליך בעיניים בעלי. מביטה בבשר שצמא אלי. מתפללת שהאש תמצא את מקומה לפרוח. ורוצה לבחור להאמין בבשר. לשמור את בריתי אליך. להתחתן איתך מחדש כאישה בוגרת ורואה אותך, רואה את עצמי גדולה וחזקה מהילד שלך. לא מוותר לך ולא עליך. איתי מלבנון כלה, איתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה. אני עולה לראש הר האמונה ובונה מחדש את הכלה, את האישה הפצועה.
אני נשארת איתך.
